ביקורת סרט: "כוכב הקופים: המלחמה" - בידור אינטליגנטי ועומק קודר
הסרט החדש בסדרת "כוכב הקופים" הוא בדיוק ההפך מסרט קיץ טיפוסי - ככה זה כשמקורות ההשראה שלך הם "אפוקליפסה עכשיו" ו"הגשר על הנהר קוואיי". לצד רגעי הגות קודרים תוכלו למצוא בו מפגן טכנולוגי מרהיב ואולי גם את משה רבנו
האתחול של סדרת "כוכב הקופים" שראשיתו עם "המרד" ב-2011, הצטיין בהעלאה שנונה של תמות אקולוגיות, פוליטיות וגזעיות, ושילוב של מבנה נרטיבי בסיסי עם טכנולוגיה דיגיטלית פורצת דרך. בפרק השני, "השחר", עברה הסדרה אל טריטוריה פוסט-אפוקליפטית – "שפעת הקופים" שחיסלה נתח משמעותי של האנושות, ועלייתו של סיזאר כמנהיג הבלתי מעורער של צבא הקופים.
עתה מגיע "כוכב הקופים: המלחמה" ("War For the Planet of the Apes") ושומר על מידת המורכבות והעניין שאפיינה את שני הפרקים הקודמים. אכן, להבדיל מהסדרה הקולנועית המקורית, שהתבססה על ספרו של פייר בול הצרפתי וכללה חמישה סרטים שהופקו בין השנים 1968-1973 – זו הנוכחית לא התדרדרה מפנטזיה אלגורית נבונה (כפי שהיה "כוכב הקופים" בכיכובו של צ'רלטון הסטון) אל הסתמי והממוחזר. יתרה מכך: יחד עם סדרת סרטי "האביר האפל" של כריסטופר נולן, הטרילוגיה הקופית מספקת בידור אינטליגנטי וקדרות הגותית שנדמים זרים לחלוטין למושג סרט קיץ.
ההצלחה הקופתית שזכו לה שני הפרקים הקודמים ("המרד" עלה 93 מיליון דולר וגרף 480 מיליון ברחבי העולם; "השחר" הופק בתקציב כפול כמעט והרוויח 710 מיליון) – הפתיעה בהינתן החזון האפל שהניע אותם. סביר להניח שגורלו של הסרט החדש לא יהיה שונה, אף שהוא מרחיק לכת מקודמיו ומציג דימוי קיצוני של חיילים אמריקאים הפועלים בשירותו של משטר כמו-נאצי.
עוד ביקורות קולנוע:
זוג יונים: "מפשיט את חיי הנישואים"
"ספיידרמן: השיבה הביתה": הכי צעיר, הכי טכנולוגי וכמעט הכי טוב
"להתראות גרמניה": בדיחת שואה לא מצחיקה
"להציל את נטע": ארבעה סיפורים וקלישאה
Ape-ocalypse Now אומרת כתובת גרפיטי הנצפית לרגע בסרט, ויוצרת חיבור בין העולם הפוסט-אפוקליפטי שנשלט בידי קופי-על וחזון-הגיהינום שעיצבה יצירת המופת המקוללת של פרנסיס פורד קופולה מ-1979. זהו מקור ההשראה האחד של הסרט, שבו מגלם וודי הרלסון גלוח השיער את בן-דמותו של הקולונל-פילוסוף המטורף קורץ שמנהיג צבא פרטי במעמקי הג'ונגלים של וייטנאם. שני מקורות השראה נוספים הם הדרמה המלחמתית "הגשר על הנהר קוואיי" (1957), המבוססת אף היא על ספר מאת בול, וסיפור יציאת מצרים שבו סיזאר הוא משה רבנו המוביל את קופיו אל הארץ המובטחת.
אך "כוכב הקופים: המלחמה" הוא גם סרט נוסח "הבריחה הגדולה" (1963), שבו הקופים הם שוכני מחנה השבויים. סיזאר (אנדי סרקיס) שמבקש לנקום את מותם של אשתו ובנו בידי צבא הקולונל מוצא עצמו במסע אל לב המאפליה. על הדרך צצים ילדה מלאכית אילמת (אמיה מילר) וקוף-פליט מגן חיות המספק את ההפוגות הקומיות (סטיב זיין). דמותו של סיזאר נטענת במהלכו של המסע במורכבוּת מוסרית ואנושית שספק אם ניתן היה לייחס אותה אי פעם לקוף – בעיקר כאשר אנו חווים למעשה את תודעתו, הנרדפת על ידי הנמסיס הבוגדני שלו מהפרק הקודם.
כל זה לא יכול היה להיעשות אלמלא הרחיב "כוכב הקופים: המלחמה" את גבולותיה של הטכנולוגיה של motion-capture מעבר למה שראינו עד היום. הבעות הפנים המושלמות של סיזאר והתקשורת בשפת הסימנים שהוא מנהל עם חבריו למסע (אלה כוללים את השימפנזה רוקט והאורנגאוטן מוריס בגילומם של טרי נוטארי וקרין קונוואל, בהתאמה) נטענת בהקשר פוליטי המנוגד לשפה המדוברת של המדכא.
וזו אולי ההצלחה הגדולה ביותר של הפרק הנוכחי ושל הטרילוגיה כולה: התיאור המושלם והמדויק של הטרנספורמציה שעובר סיזאר מגור שימפנזים שגדל בביתו של מדען העובד על תרופה לאלצהיימר ועד לגיבור המיתי המחויב לשמו. הוא זה שמוביל את שבטו מעולם של מלחמת הישרדות אל האוטופיה של יישוב הקבע, במסלול שמזכיר את סיפור נדודיהם של בני ישראל. מט ריבס ("קלוברפילד"), שביים גם את הפרק השני בסדרה, מעז ליצור מקבילה רבת רושם לחציית ים סוף, רק שהפעם מדובר בעמק מושלג ואת תפקיד צבא פרעה ממלאים חיילים אמריקאים.
אין לטעות: סיזאר איננו ווילרד, גיבור "אפוקליפסה עכשיו" העורך מסע אל מעמקי ואפלת נשמתו שלו עצמו. אם כבר, יש בו משהו המזכיר את דמות האיש-שבא-לנקום שגילם קלינט איסטווד במערבונים "תלה אותם גבוה" (1968) ו"פורע החוק ג'וסי וולס" (1976). טשטוש ההבחנות בין ברבריות ותרבות – שבלט כבר בסרט המקור מ-1968 – מלווה כאן בדיון בדבר המעבר מחברה שבטית לחברה אזרחית-מדינתית. כן, ממש כך, בזמן שאתם זוללים פופקורן באולם הממוזג.
הפוליטיזציה של "כוכב הקופים" הושלמה. בני האדם עוברים פה תהליך רגרסיבי. הווירוס הקטלני שולל מהם את יכולת הדיבור, והם אינם יותר ממכונות מלחמה צייתניות בשירות המיליטריזם הברברי. מהציוויליזציה נותרו רק שרידים של כוח ברוטאלי ועל הכחדתה האפית של האנושות משקיפים סיזאר וחבריו בשתיקה אילמת מהצד. מבע פניהם משדר את המילים האלמותיות החותמות את סרטו הנ"ל של קופולה: "האימה, האימה".
זהו, במידה רבה, הפרק של עידן טראמפ. שנאת הזר והמהגר, החומה שנועדה להפריד בין "אנחנו" ו"הם", ונדידה של פליטים בחיפוש אחר עולם טוב יותר – כל אלה נוכחים בסרט שהרדיקליות הפוליטית שלו וחזונו בדבר קיצו של הכוח הלבן הם לא בדיוק מה שבני נוער בחיפוש אחר סרט קיץ הוליוודי מצפים לו, וטוב שכך.
