"הישרדות": תקעו לכולם סכין בגב
מעיין ושגיא נזכרו להיות צדקניים וערכיים – ושכחו כל מה שהם עשו בעצמם רגע לפני כן. באופן פלאי הם הצליחו בכל זאת להתגבר על מכשול האש, ובסוף מי שחש נבגד באמת הם הצופים. ומילה לגיא זוארץ: תפסיק להרוס
אוי. איזו קריסה איומה. מעיין כבר פינטזה על הקפה של אחרי ואני כבר פינטזתי על הקפה שאחרי מעיין, אבל לא. אותה האש שהפילה את מנגיסטו מול יוסי. אותה אש בוגדנית, נטולת ערכים, תקעה לי סכין בגב וגרמה לענבר להפסיד את מעיין שלא הדליקה אש מעולם. אבל במבחן האש היא עשתה את זה "כמו ששגיא לימד אותה", כלומר אש בהתכתבות, וענבר הלכה הביתה כולה חיוכים מחליאים של נדיבות הירואית.
אני לא יודעת מה מרתיח אותי יותר - או אם לדייק, אני לא יודעת וגם לא אכפת לי - ה"אני מדליק משואה זו" הצדקני שהשורדים מדליקים לערכים, למוסר ולספורט הוגן או העובדה ששחקנים כמו שגיא ומעיין, שמתיימרים לשחק את המשחק ומנמקים את זה כל כך יפה במועצת השבט (כל כך יפה שאני אפילו מתחילה לתהות אם שמתי את הז'יטונים שלי על הצד הלא נכון במשחק), מאבדים את הכול ברגע שהם מבינים שמישהו הצליח למשוך את השטיח מתחת לרגליים שלהם, בזמן שהם איבדו את הקשר עם הקרקע כשהם עפו על עצמם.
בפרקים הקודמים:
מילא רז וענבר, שהמשחק שלהם מחורר יותר מזוהר ארגוב אצל מני פאר מרוב תאווה להזריק אליו ערכים בכל הזדמנות. התרגלנו. אבל למה ברגע שמעיין ושגיא מבינים שאמיר הוליך אותם שולל - כשכל הרמזים כבר מזמן היו שם - הם נופלים לשביל הקבוע של סכין בגב ושגיא ממליץ לאמיר לישון עם עין אחת פקוחה? האם הוא מתכוון לחסל אותו בשנתו? לאן נעלם כל הפאסון הנחמד שלכם? הרץ, הצריח, המטאפורות היפות, מה קרה? אמנם איבדתם משקל מאז תחילת העונה אבל עדיין תוכלו לראות את הדבשת את עצמכם, אם רק תעיפו מבט קטן אחורה חמודות.
אני יודעת שאם מעיין הייתה הולכת הביתה, אחוז האסטרטגיות בעונה היה נגרע בחצי. ויחד עם זה, עדיין הייתי מאוד רוצה שהיא תלך. למה? אין לי מושג. אולי אני בוחרת תמיד את הצד של אמיר, שהוא היחיד שעד עכשיו הצליח להימנע מהצדקנות הערכית הזאת. אולי זה האנטגוניזם הזה שהיא מעוררת, שאותו רז הגדיר באלגנטיות כ"איכס" (או בגרסה של ענבר - שונאים אותך, אבל זה לא ברמה האישית). אולי זה הפאסיב-אגרסיב ביחסים שלה עם שגיא, שבפרק הזה הפכו סופית ל"סיפורה של שפחה".
יש משהו מאכזב ביכולת שלה להיות רגע אחד אינטיליגנטית, חדה, מצחיקה ומרעננת ושנייה אחרי זה להתהפך למקום יהיר וחסר מודעות, לאבד את הרגישות שלה במשחק ולהתמכר לדרמות של עצמה. במקום הכי נמוך ועמוק אני רוצה שברית המשפחות של שגיא, מעיין, בר ויוסי תעשה את הווק אוף שיים החוצה מהמשחק. כמו בכדורגל, מתחת לכל ההסברים למה אנחנו אוהדים קבוצה מסוימת רובצת ערימה של אמוציות. הלב רוצה מה שהלב רוצה.
רגע לפני האיחוד אפשר כבר להודות שהחילוף שההפקה עשתה בין שני השבטים עשה את העונה, לפחות עד עכשיו. ליצור יריבות פנים-שבטית כל כך מובהקת שאף אחד לא יוכל להתעלם ממנה - למרות שהאל הטוב יודע שחלקם מאוד התאמצו להכחיש אותה - יצרה עניין בכל פרק במקום אותה דביקות שבטית מסוממת שהייתה לוקחת אותנו לאיחוד.
אני עדיין מאמינה שאמיר עשה החלטה נבונה - אם הוא היה נשאר עם מעיין ושגיא הוא היה צריך להתמודד עם אסטרטגים בליגה שלו, ואת רז מצד אחד ומיכל, ספיבק ונתי מצד שני יהיה הרבה יותר קל לתמרן. מה גם שאחרי האיחוד שגיא ומעיין ימשכו את כל האש אליהם, מה שיעזור לו לרדת קצת מתחת לרדאר. מאי המתים אני מעריכה שיחזרו שני שורדים מתוך שלושה (ענבר, יוסי ומנגיסטו) ולפחות עם שניים מהם יש לו יחסים סבירים, אז אולי נשארה לו מועצה שתיים בקנה.
ומילה לזוארץ - יקירי, אני מתארת לעצמי שהאשמה היא באוזנייה שלך, אז תמסור לה בהזדמנות שתרסן את עצמה. לא יכול להיות שבסמול טוק אגבי של אחרי או לפני משימה, תחשוף בכוח מהלכים שקורים מתחת לפני השטח ותהרוס לשחקנים את המשחק. אתה יכול לשחק בספה ופסיכיאטר במועצה, לפחות תשחרר את שאר הפרק. בפרק הבא: פרסומות.
