כך מאבדת ארה"ב את עיראק לטובת איראן
השפעתה של איראן במדינה השכנה מתפשטת באופן מגוון. אנשיה כבר התברגו היטב במערכות השלטון. סחורות איראניות מגיעות למעברי הגבול בקצב גובר, ובכיוון השני עוברים רק אזרחים עיראקיים שנשלחים להכשרה צבאית באיראן ומשם לשלל משימות מטעמה בסוריה ובלבנון
כמעט בכל ביקור בשווקים של ערי עיראק אפשר למצוא מדפים מלאים במוצרים תוצרת איראן: חלב, יוגורט, עוף. גם ערוצי הטלוויזיה מספקים תוכניות אוהדות למדינה השכנה. כשנבנה בניין חדש רוב הסיכויים שחומרי הגלם הגיעו משם. כשגבר עיראקי צורך סמים - גם הם קרוב לוודאי הוברחו בגבול מאיראן. מיליציות בחסות איראנית פועלות ברחבי עיראק כדי לבסס השפעה שתאפשר מעבר כלי נשק לסוריה וללבנון ביתר קלות. איך הפכה המדינה שנלחמה בשנות ה-80 מלחמת חורמה בשכנתה ממערב, לבעלת המאה והדעה הבולטת ביותר בשטחה? ה"ניו יורק טיימס" סוקר הבוקר (א') את המתרחש במדינה.
כשארה"ב פלשה לעיראק לפני 14 שנה במטרה להדיח מכס השלטון את סדאם חוסיין, היא ראתה בעיראק נקודה פוטנציאלית לכינון דמוקרטיה בעלת פנים מערביות במזרח התיכון. לצורך זה נהרגו בשטחה כ-4,500 אמריקנים וכטריליון דולר מכספי משלם המסים של ארה"ב נשפכו על אדמתה. ואולם איראן זיהתה גם היא את הפוטנציאל הגלום במדינה השכנה. היא הייתה מעוניינת להפוך את האוייבת המושבעת שלה - לנקודת תורפה מדינית שממנה תפיץ את ההשפעה האיראנית ברחבי האזור. במובן זה ידה של איראן על העליונה ואילו זו של האמריקנים - על התחתונה.
בשנים האחרונות התמקדו האמריקנים במאבק נגד דאעש בתוככי עיראק. יותר מ-5,000 חיילים הושבו לשם מארה"ב.
ואולם איראן מעולם לא נטשה את המאבק ואת מטרתה: לשלוט על שכנתה באופן יסודי, כדי לוודא שלא תוכל עוד לסכן אותה שוב מבחינה צבאית, ולהשתמש בה כדי לשלוט ביעילות במסדרון מטהרן ועד הים התיכון.
עיראק היא רק כלי
עיראק היא רק חלק מפרויקט ההתרחבות של איראן; היא נעזרה באמצעים שונים כדי להרחיב את השפעתה בלבנון, בסוריה, בתימן ובאפגניסטן, ולמעשה בכל רחבי האזור.
בכמה מעברי גבול בדרום, עושים צעירים עיראקים את דרכם לאיראן מבלי שייבדקו. שם הם עוברים הכשרה צבאית ונשלחים לסוריה, להגן על הנשיא בשאר אסד.
מבחינה פוליטית, לאיראן מספר רב של בעלי ברית בפרלמנט העיראקי, שמסייעים לה בהשגת מטרותיה. השפעתה על בחירת שר הפנים באמצעות מיליציה וקבוצת מתנגדים פוליטיים שעליהם לקחה חסות כבר בשנות ה-80, איפשרה לה שליטה ניכרת במשרדי הממשל ובמשטרה.
הצעד החשוב ביותר אולי היה כשהפרלמנט חוקק בשנה שעברה חוק שאישר את מעמד הקבע של המיליציות השיעיות כחלק מתקן קבוע בכוחות הביטחון של עיראק. כך הצליחו להבטיח להן מימון עיראקי, תוך שמירה אפקטיבית על שליטה איראנית בביטחון המדינה.
הבחירות הבאות לפרלמנט כבר באופק, ולקראתן החלו המיליציות השיעיות להתארגן מבחינה פוליטית לתחרות שתאפשר לאיראן להשתלט עוד יותר על המערכת הפוליטית של עיראק.
נסיגת הכוחות הפתאומית של ארצות הברית ב-2011 הותירה את עיראק נתונה להשפעה עמוקה יותר של איראן. אנשיה מייצרים קשרים דתיים נרחבים עם הרוב השיעי בעיראק וכוננו רשת רחבה של בעלי ברית מקומיים.
איראן סוללת כבישים במדינה בעזרת פועלים שלה, או בעזרת פועלים מקומיים שמאובטחים על ידה. דרכים חדשות כאלה מסייעות לעולי רגל איראניים בדרכם לאתרי קודש בעיראק, אך גם מאפשרים לייצר מסדרונות מאובטחים בצפון עיראק ובמרכזה. כך למשל מערכת הכבישים המחברת את מוסול המערבית לתל עפר, העיר שבה הקימו מיליציות איראניות ויועצים איראנים בסיס שכולל מסלול תעופה בפאתיה. כך גם מנצלת איראן את הערוצים היבשתיים החדשים להידוק הקשר עם סוריה ולבנון.
המיליציות הנתמכות באיראן גם מגנות על המקדשים השיעיים בערים נג'ף וכרבלא, ומניעות את המסחר והתיירות. במועצות המקומיות, למפלגות הפוליטיות הנתמכות על ידי איראן יש רוב מוחלט, ובמסעות הפרסום שלהן מדגישים את הקשרים בין קדושים שיעיים לאנשי דת איראנים.
ב-2009 החלה ארה"ב להסיג את כוחותיה מעיראק, וכבר אז הבהירו גורמי ביטחון אמריקניים כי את החלל ימלאו האיראנים. ריאן סי קרוקר, שגריר ארה"ב בעיראק בין השנים 2007 עד 2009, אמר כי אם ארצות הברית תעזוב שוב לאחר שהביסה את דאעש, "זה למעשה רק יאפשר לאיראנים חופש פעולה".