הומור ערבי-יהודי וקולנוע רוסי משובח: פסטיבל ירושלים לא מאכזב
מבקר הקולנוע שלנו, ארז דבורה, עלה לפסטיבל הקולנוע בירושלים וחזר עם סיכום ביניים. אז על מה מדברים במדשאות הסינמטק ואיך הסרטים הישראלים שהוצגו עד כה?
שלושה ימים לאחר תחילת פסטיבל הקולנוע בירושלים, ולאחר שחלף סוף השבוע הראשון, כבר הוצגו שלושת הסרטים הראשונים בתחרות פרסי חג'ג' לקולנוע עלילתי ישראלי. מתוכם ראיתי שני סרטים: "מות המשוררת" של דנה גולדברג ואפרת מישורי, ו"אוויר קדוש" של שאדי סרור.
"מות המשוררת" - שני סיפורים מקבילים שמותירים רושם רב
הפיצ'ר הקצר (77 דקות) "מות המשוררת" מתנהל בשני צירים עלילתיים שמתלכדים בחלקו האחרון של הסרט. בראשון מוצג יום בחייה של אשת אקדמיה בשם לני שדה (יבגניה דודינה) שהיא גם משוררת ששיריה מרמזים על חלל גדול הפעור בחייה. כפי שניתן להבין משם הסרט - מעשיה באותו יום נמצאים תחת הסימן של אפשרות המוות הקרב. היום שלה כולל סדרה של פעולות, לכאורה סתמיות אך כאלה המשרות תחושה של בהילות והחלטיות.
הציר השני מציג אחות סיעודית ערביה בשם יסמין (סמירה סרייה) שנמצאת בחקירה של חוקר נסתר (י. גולדברג – חוקר אמיתי) שרק קולו נשמע. אנו מבינים כי היא חשודה במעשה פשע שאופיו, מניעיו ותוצאותיו הם דברים שיתגלו בפנינו במהלך הסרט.
מבנה הסרט לא רק מייצר את החיפוש של הצופים אחר הבנת הקשר בין שני הקווים, אלא גם מניע חיפוש, ברמה מופשטת יותר, אחר הממד מקביל של חוסר (בעל אופי שונה בתכלית) שקיים אצל כל אחת מהן ומניע את מעשיהן. לא לגמרי השתכנעתי שהקבלה זו מבוססת באופן מספק מבחינת יכולתו לעורר מחשבה. הסרט צולם בשחור לבן כהחלטה הנובעת הן מאופיו הדרמטי, והן כאסטרטגיה מאחדת לאסטרטגיות הצורניות השונות. הוא הופק בתקציב נמוך במיוחד, במספר מצומצם של ימים, ומהווה אקט של העזה ורצון ליצור הראוי לשבח.
יחד עם זאת ישנן נקודות חולשה מובהקות בסרט. בתום השליש הראשון אופי החיבור בין שני הקווים העלילתיים כבר נראה ברור למדי, אך הסרט לא משנה במידה מספקת את אופן הצגת האירועים בכל קו עלילתי. התוצאה היא ממד של דשדוש עד ההגעה לקליימקס - שגם הוא, ואין זה בהכרח לרעה, שומר על מידה של אמביוולנטיות. יש סיכוי טוב שהמשחק של דודינה ובעיקר זה של סרייה יזכו להתייחסות מצד השופטים בתחרות. האופי הספונטני של מהלך החקירה, עם תחושה חזקה של דינמיקת אילתור של סרייה מול המניפולציות המקצועיות של גולדברג, צפוי להותיר רושם על לא מעט מהצופים.
"אוויר קדוש" - הומור יהודי, בערבית
"אוויר קדוש" הוא סרטו הראשון של השחקן-תסריטאי-במאי שאדי סרור. זוהי דוגמא נוספת לאופן בו הקולנוע הישראלי-פלסטיני מנטרל באמצעות הומור את ההתנגדות שהממסד מטפח לזכות ההבעה של זהות מורכבת זו. הסרט נמצא על רצף הומור ההתבוננות העדין שעוצב בסרטיו של אליה סולימאן ("הזמן שנעלם") וזכה לפיתוח נוסף בסרטה של מאה חאג' "עניינים אישיים". מנגד, גם טקטיקת ההומור העצמי של "עבודה ערבית" של סייד קשוע, נוכחת בסרט ומאפשרת לסרור לא רק להציג בהומור אירוני את נצרת, אלא גם ליצור הד למעגל החיצוני יותר של החברה והפוליטיקה הישראלית. זוהי דוגמא נוספת לאופן שבו היוצרים הישראלים-פלסטינים אימצו את סוג הומור האנדרדוגים שבעבר היה הבסיס להומור היהודי.
גיבור הסרט (סרור) הוא צעיר משכיל שלא מממש את עצמו בתחום לימודיו אלא מנסה למצוא את המוצר שיביא לו את ההצלחה הכלכלית המיוחלת. הוא נשוי לאישה יפהפיה (לטיסיה אידו מ"פאודה") שמנסה ללא הרף לפתותו עד שתכנס להיריון. כלל לא ברור שהגיבור מוכן לכך כלכלית ונפשית.
נצרת, עיר שבה פקקי התנועה הם מצב קיומי, היא דימוי לאופק האפשרויות המוגבל של הגיבור. ואולי הישועה תבוא מלמעלה. הגיבור מנסה לנצל את הפוטנציאל המסחרי של כלכלת התיירות הדתית לעיר בכדי למכור מזכרת רוחנית. המוצר הוא אוויר בעל "סגולות רוחניות" בתוך בקבוק. בין יחסיו של הגיבור עם אשתו והרצון העז שלה בתינוק, אביו החולה ההולך וכלה, המסחור התיירותי של נצרת, והניסיון להשתמש במוקדי הכוח של דת, פשע, והשלטון הישראלי כדי לקדם את המוצר המפוקפק - יש לא מעט אלמנטים הנקשרים אלו לאלו בעלילה רופפת.
יש הרבה חן ב"אוויר קדוש", אך גם סוג של התפזרות נינוחה מדי המונעת מהסרט לנעוץ שיניים היכן שאפשר וצריך. כסרט ראשון סרור עושה עבודה יפה, גם אם כזו שבהחלט יש לה לאן להתפתח.
המלצות נוספות
מלבד הסרטים בתחרות, ההקרנות השוטפות של מבחר הסרטים הבינלאומי יצר כבר רשימה חביבה למדי של סרטים שעליהם מדובר מפה לאוזן במסיבת המדשאה הבלתי נגמרת של סינמטק ירושלים. מלבד ההמלצות שכבר ניתנו לפני הפסטיבל, אלו סרטים נוספים שמומלץ לקחת בחשבון לקראת הימים הקרובים.
ההמלצה המשמעותית ביותר היא "נפש עדינה", האלגוריה המאתגרת של סרגיי לוניצה המציע מסע בתוך הגיהינום של רוסיה העכשווית, יחד עם אישה שמנסה לאתר את בעלה שנכלא וגורלו לא נודע. לא מעט סצנות נפלאות נמצאות בסרט, שמחבר את הסיוט (הנושא הדים רבים לספרות הרוסית) למבנה של עלילה קפקאית.
הקרנות נוספות ב - 17.7 וב-21.7
סרט חינני ולפרקים מרגש וקל הרבה יותר לצפייה הוא הסרט הגרוזיני "משפחתי המאושרת" של ננה אקבטימישווילי וסימון גרוס. הגיבורה היא אם בשנות ה-50 לחייה שמחליטה לעזוב את הבית שבו היא גרה ביחד עם הוריה, בעלה וילדיה. לא מעט רגעים של הומור, ודינמיקות משפחתיות שגם לקהל ישראלי ייראו מוכרות למדי.
הקרנות נוספות ב-20.7 וב-21.7
בנוסף מומלץ לשקול את "גבריאל וההר" הברזילאי (18.7 וב-20.7); "מערבון" הבולגרי-רומני (17.7); "ליידי מקבת" הבריטי (19.7 וב-21.7); "האי היפה ביותר" הספרדי (19.7 וב-22.7); "קיץ 1993" הספרדי (17.7 וב-19.7); ו"אני לא מאדאם בוברי" הסיני (16.7 וב-19.7). וכמובן, הרטרוספקטיבה הנמשכת של הבמאי הצרפתי הגדול ז'אן פייר מלוויל שכל אחד מסרטיו ראוי להמלצה אוטומטית.