אם כל הקאמבקים
מ-2013 עד סוף 2016 רוג'ר פדרר לא זכה באף גראנד סלאם. נראה היה שנובאק ג'וקוביץ' עומד להדיח אותו מכס המלוכה. אבל הפנומן השווייצרי חזר בענק וב-2017, באופן בלתי נתפס, מספק את הטניס הטוב בחייו. סער גיט על המועמד המוביל לתואר "הספורטאי הטוב בהיסטוריה"
רוג'ר פדרר לא פרץ בבכי מיד. זה לקח לו קצת זמן. הפעם הוא לא נזקק למערכת עין הנץ כדי לקפוץ לשמיים ולשחרר את האושר שהתפשט בו כמו באליפות אוסטרליה, וגם לא למלחמת התשה מול יריב מושבע כמו רפאל נדאל.
לנוכח הטירוף שאוחז כרגע בכל מקום בעולם שבו מעריכים סיפורים ספורטיביים נדירים, אולי זה דווקא המקום להזכיר: זה היה גמר בינוני ולא מותח מול מארין צ'יליץ', שחקן טוב עם הגשות מעולות, אבל לא הקונטרה שתצליח להלחיץ את פדרר מודל 2017. שילוב בין פדרר לגמרי גראנד סלאם הרגיל אותנו למותחנים עוצרי נשימה שמקפיצים את סף הריגוש. אתמול הריגוש האמיתי לא הגיע במהלך המשחק, אלא אחריו.
הפעם זה היה היריב שלו שבכה ראשון, בכי של הכרה בסיטואציה לא מוכרת של התמודדות עם כאבים כשממול ניצבת אגדה. כי בזמן שפדרר האמין, לנו, צריך להודות, היה קצת קשה. "פדרר מודל 2017" לא היה אמור להיות צירוף מילים נרדף ל"פדרר מודל 2007". הרי חוקי ההיגיון הבסיסיים אומרים שלכל ספורטאי יש שיא, ואחרי השיא מגיעה ירידה טבעית, ואחרי הירידה פרישה, והפרישה לא אמורה להיות בשיא. עד לא מזמן, היה קשה להעריך איך פדרר מייצר עוד שיא. אתמול זה קרה.
פדרר מודל 2017 הוא הרבה מעבר לסיפור המושלם על שחקן הטניס הטוב אי פעם. זה פדרר האבא (לארבעה). זה פדרר שבנה את עצמו לגדולה מחודשת תוך כדי המלחמה בגוף שמזדקן, ובאלה שלא האמינו בו כמוהו. פדרר שידע שלושה הפסדים דרמטיים בגמרים במגרש המרכזי, שהפך לו לבית חם במשך יותר מעשור של קריירה מעוררת השראה. פדרר שב-2014 הצליח להביא את עצמו מרחק שני משחקונים מזכייה נוספת והפסיד לג'וקוביץ', וב-2015, אחרי שהציל שש נקודות מערכה בדרך לניצחון בשובר שוויון אפי, הפסיד שוב.
זה פדרר שהמציא את עצמו מחדש בזכות ההחלטה לקחת שתי הפסקות ארוכות במקום ובזמן שהוא קבע, גם אם לוחות הזמנים של הסבב מכתיבים דברים אחרים והקהל רוצה לספוג עוד מהמותג שנקרא "רוג'ר פדרר". זה שחקן שהתוצאות שלו והמתחרים שקמו לו גרמו לנו להתחיל להיפרד ממנו, אבל לא בקול רם, אלא בשקט. בלב. רק לנסות להתרגל לרעיון של קיום ספורטיבי בלעדיו, כי אחרת יהיה קשה מדי לומר שלום בבום לשחקן שגרם לנו להתרגש מטניס כמו שלא חשבנו שנתרגש מספורט.
אבל פדרר ידע – ידע שאם יעמיס על עצמו, אולי זו תהיה מעמסה אחת יותר מדי. ההפוגות שלקח היו שוות את זה. ולא רק לו. לא סתם הוא בחר להזכיר בנאום הזכייה השמינית שלו את ג'וקוביץ', שעמד מולו פעם אחר פעם במעמדים הגדולים ונראה היה כמו מי שמנשל אותו מכס המלוכה. ההפסדים מולו סימלו את מה שנראה היה כמו חילופי שלטון הדרגתיים בצמרת. פדרר זכה בין 2013 לסוף 2016 באפס תארי גראנד סלאם. ג'וקוביץ' הניף באותן שנים שבעה גביעים כאלה, ניצח את פדרר ארבע פעמים בדרך להנפות שלהם, ולא הפסיד לו אפילו פעם אחת בטורנירי מייג'ור.
כשאליפות ארה"ב תחל הוא כבר יהיה בן 36. מדהים לחשוב על זה, אבל גם אליה הוא יגיע כפייבוריט מובהק. גם בה רוב מוחלט של אוהדי הטניס בעולם ירצו שינצח. גם אם לא יזכה בגראנד סלאם ה-20, רוג'ר פדרר כבר הפך למועמד מוביל לתואר הספורטאי הגדול בכל הזמנים. הוא רק צריך להמשיך להאמין.
לפנייה לכתב/ת 
