ביקורת סרט - "המטפלת": טיפול אלגנטי בקלישאה נדושה
אם זה נשמע כמו קלישאה, נראה כמו קלישאה ומתחיל כמו קלישאה - ובכן, מפתיע - אבל זה לא בהכרח קלישאה. הסרט "המטפלת" מפגיש שחקן שייקספירי מזדקן ונרגן עם מטפלת צעירה וחיננית החולמת להיות שחקנית, ומצליח ליצור סיפור מענג ושנון כאחד. ויש גם קשר ישראלי משעשע
אין קלישאה אמנותית מעצבנת יותר משחקן שקספירי גוסס. בעצם יש: מערכת יחסים המתפתחת בין שחקן שקספירי גוסס ולא נוח לבריות ובין אישה צעירה הסועדת אותו. זה מתחיל בעוינות ונרגנות מצדו ונחתם בידידות מופלאה (ומוות, אלא מה). ואם סרטו של הבמאי ההונגרי-ישראלי יאנוש אדלני, "המטפלת" ("The Carer"), מצליח להפתיע אותנו, הרי זה באופן שבו הוא נדרש לשתי הקלישאות הנ"ל וגם כמה אחרות – ויוצא מזה בשלום.
כמו "המלביש" לפניו, מחזהו של רונלד הארווד העוסק במערכת היחסים שבין כוכבה הדועך של להקת תיאטרון שקספירי והמלביש שלו - כך גם "המטפלת" נועד לשרת תצוגת משחק של איש אחד, וזוהי לא מי שהסרט קרוי על שמה.
בריאן קוקס (שהיה חניבעל לקטר ב"צייד אדם" של מייקל מאן מ-1986) מגלם את דמותו של שחקן שקספירי מהולל שפרש מהבמה בעקבות מחלת הפרקינסון, ומתגורר באחוזה כפרית שם מגוננים עליו בתו החמוצה (אמיליה פוקס), מזכירה נאמנה (אנה צ'נסלור) שהייתה פעם מאהבתו, ונהגו הוותיק (קרל ג'ונסון) שהיה המלביש שלו כמה עשורים קודם לכן. כאשר נערה הונגריה בעלת שאיפות משחק גבוהות (קוקו קניג) מגיעה כדי לשמש כמטפלת שלו – ההנחה היא שהיא תגמור כמו קודמותיה בתפקיד, מושפלת ומפוטרת. אבל זה, כמובן, לא קורה.
המהגרת הצעירה (שלמעשה גדלה במולדתה בעולם התיאטרון) מוצאת את דרכה בקלות אל לבו של השחקן הזקן, בעיקר בזכות היכרותה עם הטקסטים השקספיריים. אמן הבמה הדגול אף נאות להסביר לה את האופן הנכון בו יש לשאת את שורות הפתיחה מתוך מונולוג "להיות או לא להיות" כאשר הם צופים בסצינה מסרטו הקלאסי של ארנסט לוביטש. הנה כי כן, עבודה קלה באמת עושה לעצמו הסרט הזה בבואו להעניק לקוקס את "תפקיד חייו".
עוד ביקורות קולנוע:
"הצד האחר של התקווה": הצד הקומי של הייאוש
"כוכב הקופים": המלחמה" - בידור אינטליגנטי ועומק קודר
"זוג יונים: "מפשיט את חיי הנישואים"
"ספיידרמן: השיבה הביתה": הכי צעיר, הכי טכנולוגי וכמעט הכי טוב
אכן, בלתי אפשרי כמעט לגלם שחקן שקספירי הנוטה למות מבלי לסחוט קריאות התפעלות (ע"ע אלברט פיני ב"המלביש"), ובריאן קוקס מרוויח אותן כאן ביושר. הופעתו באמת נפלאה, ואולם היא נשענת על ג'סטות והתפרצויות זעם מוכרות למדיי מסוג זה של תפקידים, ועל התחנפות לקהל בני גיל הזהב ("אלצהיימר צריכה להיות נחלתם של צעירים – ממילא אין להם מה לזכור", הוא מכריז).
דווקא קוקו קניג האלמונית, בתפקידה הקולנועי הראשון, כמטפלת המוצאת בו דמות אב ומנטור, היא זו שמפתיעה בהופעה ישירה, בוטחת ובלתי מתבטלת בפני המאסטרו שמולה. וזה בדיוק מה שעובד כל כך יפה בסרט: הדינמיקה הנהדרת בין דמות האב ו"בתו", המלך ליר וקורדליה שלו. חלקו החותם של "המטפלת" המתרחש במהלך טקס שבו מקבל השחקן פרס מפעל חיים מטעם איגוד מבקרי התיאטרון של בריטניה, מספק לקוקס הזדמנות לשחרר את כל ארסנל המחוות והשנינויות האפשריות. זוהי תצוגת תכלית של משחק מוגזם, גדול מהחיים, ואפשר בהחלט להתענג עליה בחיוך. ואגב חיוך, הפתעה משעשעת שמורה לצופים בדמות השחקן שמציג את חתן הפרס באירוע החגיגי.
ההפקה ההונגרית-בריטית הזאת נהנית מצילום יפהפה (טיבור מאטה) ומוזיקה מלבבת (אטי פקסאי), ומתהדרת גם בנקודה ישראלית: הבמאי, יאנוש אדלני, הגיע לישראל לפני 40 שנה, אחרי שכבר זכה לפרסום והערכה במולדתו, הונגריה, בזכות עבודותיו לטלוויזיה המקומית. אשתו, אוה בודנר, שהגיעה עמו ארצה הייתה במשך שנים המפיקה של תוכנית הטלוויזיה החינוכית, "זהו זה". "המטפלת" הוא בסך הכל סרט הקולנוע השני באורך מלא שהוא מביים (הסופר והתסריטאי הבריטי המבריק גילברט אדאייר, שהלך לעולמו בשנת 2011, השתתף בכתיבה) – וההנאה הטריוויאלית ממנו פשוט מתבקשת.
