הרופא שעזב את הדסה: "השתחררתי באנחת רווחה"

צפו בהפגנת הורי הילדים החולים:

"היום אני עושה עם הילדים שלי דברים שלא עשיתי איתם אף פעם", מחייך ד"ר אורי אילן. "בכל יום רביעי אנחנו הולכים יחד לטפס על קירות, אני לוקח אותם בבוקר לגן, מטייל איתם, יש לי שישי־שבת פנויים למשפחה". מאז שעזב את המחלקה ההמטו־אונקולוגית בהדסה לד"ר אילן יש זמן פנוי להקדיש לאשתו ולילדים שלו. "שאלתי את הבכור שלי, גבע בן החמש וחצי — מה עדיף, שאבא יהיה רופא שמטפל בילדים חולי סרטן או שאבא יהיה הרבה בבית איתכם. הוא חשב קצת וענה, 'אני חושב שעדיף שתהיה רופא של ילדים חולי סרטן. זה יותר חשוב'".

חודש אחרי שעזב את העבודה ושבוע וחצי אחרי פסיקת בג"ץ כי לא תוקם מחלקה חדשה בשערי צדק, חמישה מתוך ששת הרופאים הבכירים שהתפטרו מהדסה עין כרם ושלושת הרופאים המתמחים במחלקה, בהם גם ד"ר אורי אילן — עובדים בקופות החולים כרופאים בקהילה. אף אחד מהם לא ממלא את ייעודו המקצועי. פרופ' מיקי וינטראוב, מנהל המחלקה, מצא עבודה בבית החולים השיקומי אלי"ן, וגם הוא לא עוסק בתחום מומחיותו — אונקולוגיית ילדים.

ד"ר אורי אילן ומשפחתו. תמיכה מהבית(צילום: ידיעות אחרונות)

ד"ר אורי אילן, בן 38, נשוי ללילך, רופאת שיניים במקצועה. הם מתגוררים במושב ביצרון עם שלושת הבנים שלהם. ההתמחות באונקולוגיית ילדים גבתה מחיר כבד מהמשפחה ואילן נזקק לתמיכה ולגב חזק מהבית. אחרי כל ההשקעה העצומה, אחת האופציות שפתוחות כרגע בפני ד"ר אילן כדי לסיים את ההתמחות שלו היא לעבור לחו"ל.

"הייתי שמח לסיים את זה בחו"ל אם תהיה לי הצעה", הוא אומר, ואז חושב ומוסיף, "נורא קל להגיד, 'מה יש לי לחפש במדינה הזאת', אבל זה לא ככה. אימא שלי אומרת שצריך להישאר פה ולשנות. כרגע אני כאן. אובד עצות. בימים הראשונים אחרי בג"ץ הייתי כמו בדיכאון קליני. לא יכולתי לקום מהמיטה בבוקר, לא רציתי לאכול. זו תחושה נורא קשה עבורי כרופא, שרוצה לעשות את מה שאני אוהב ומאמין שאני טוב בו, לטפל בילדים חולי סרטן — ואני פשוט לא יכול. הרגשתי שלקחו וקרעו אותי מהחולים שלי".

למרות התחושה הקשה ד"ר אילן מודה גם כי חש הקלה גדולה על כך שהקרב שגבה ממנו מחיר אישי ונפשי לא פשוט — הסתיים. "ביום שעזבתי את הדסה הרגשתי כמו בשחרור מהבקו"ם", הוא אומר. "היה לי שירות קשה בצבא. שנתיים הייתי בגבול הצפון, שנתיים בתוך עזה. חברים שלי נהרגו, הסמג"ד שלי נהרג. השתחררתי מהדסה עם אותה אנחת רווחה שאיתה השתחררתי מהצבא. בכל מהלך המשא ומתן לכלכו עלינו, אמרו עלינו שקרים, אמרו שהכול היה מניע של אגו וכסף. אמרתי למיקי (וינטראוב), אנחנו כמו חבורת לוחמים בתוך טנק. כולנו מכירים אחד את השני כל כך טוב ואוהבים אחד את השני. אנחנו יושבים ספונים בתוך הטנק, יודעים שיבוא הטיל — רק לא יודעים מתי זה יקרה".

למה הכוונה?

"הרגשנו שאנחנו חוטפים מכות ורק רוצים לברוח. שלא נדבר על מגילת הדסה (מגילה שכתב פרופ' רוטשטיין שבה הוא מגלם את תפקיד מרדכי היהודי ופרופ' וינטראוב הוא המן הרשע. נ"ב). אחרי שרוטשטיין פרסם את המגילה ומשרד הבריאות התעלם לחלוטין, נפל לי האסימון שאין למי לקרוא לעזרה. זה היה אחד הדברים ששברו את האמון שלי. מצד אחד מלכלכים עליך וגורמים לך להיות בשפל שבשפל — ומצד שני שואלים, למה אתה נוטש? מה, הרופאים הם לא בני אדם? בגלל שהתחייבנו בשבועת הרופא מותר וצריך לדרוך עלינו?

"עזבתי את עין כרם באנחת רווחה אבל נפל עליי עצב עצום מתוך הבנה שהסיכוי שאני אהיה אונקולוג ואלמד מהרופאים המעולים האלה הוא לא סביר יותר. ישבתי פה עם אשתי לילך ואמרתי לה, 'זה פספוס אדיר שכל הרופאים הבכירים במחלקה לא מטפלים היום בילדים חולי סרטן ושאין מתמחים שילמדו מהם'. אונקולוגיית ילדים זה מקצוע במצוקה. אין הרבה רופאים שבאמת רוצים לעשות התמחות בתחום הזה. זה הפסד אדיר למערכת הבריאות בארץ — שהרופאים האלה כבר לא אונקולוגים. אני אומר את זה בתסכול עמוק, אבל התסכול שלי הוא כלום לעומת התסכול של החולים. עכשיו כולנו עובדים בקופת חולים. רופאים שהיו 15 ו־20 שנה אונקולוגים, שעשרות מטופלים חיים היום בזכותם — הלכו לקופת חולים. אני לא מזלזל בעבודה בקופות החולים. להפך. זה תפקיד חשוב אבל זה לא הייעוד שלהם. אם חס וחלילה היה לנו ילד שחולה בסרטן היינו רוצים את הרופאים האלה, וזה עצוב שהם לא שם".

כשעזבת הייתה לך עבודה חלופית?

"לא הייתה לי עבודה בכלל. סיימתי שנה מתוך שנתיים וחצי התמחות באמצע בלי לדעת לאן אני הולך. כולנו עזבנו מתוך אופטימיות של אונקולוגים שבאמת יקשיבו לאמת שלנו. תביני, כשהגעתי למחלקה הרגשתי שזה הייעוד שלי. הצוות הייחודי המקצועי והמסור, זה מה שמשך אותי אליהם. הם היו ברמה אחרת מעל כולם, מבחינת המסירות, מבחינת הנכונות להיות פתוח למתמחים, ההסתכלות בגובה העיניים. מיקי וינטראוב נתן לכל אחד מקום להתבטא בצורה שהדהימה אותי. הרגשתי שזה המקום שאני רוצה לגדול בו.

"איריס פריד מטפלת בגידולי מוח. כרופא, אני מסוגל לעשות הכול, גידולי מוח – לא. היא אופטימית. נלחמת עד הסוף. הולכת ללוות את הילדים החולים שהולכים למות בבית שלהם. ראיתי אותה ואמרתי – זה סוג הרופא שאני רוצה להיות. כזה מסור, אכפתי ומקצועי".

במחלקה הרגשתי שזה הייעוד שלי. ד"ר אורי אילן(צילום: יובל חן)

"לא היה פוטש"

זאת הייתה מחלקה של תשעה רופאים. מעין יחידה מובחרת, שבראשה עמד פרופ' וינטראוב. המחלקה ההמטו־אונקולוגית לילדים הוקמה בבית החולים הדסה עין כרם בדיוק לפני עשר שנים. המחלקה התעצבה בדמותו של פרופ' וינטראוב, שהוביל את המאבק למען המטרה שהשתלות מח עצם בילדים ייעשו אך ורק במחלקה שלו, המותאמת לילדים, ולא במחלקה להשתלות מח עצם למבוגרים — כפי שדרשו בהנהלת בית החולים.

כן, ד"ר אילן מודע היטב לטענות נגד המאבק שלהם, לכך חלקים גדולים בציבור תופסים אותם כמי שמנהלים "מלחמת אגו" מול המנכ"ל זאב רוטשטיין, שהגיע להציל את הדסה מקריסה. אפילו חלק מהקולגות בבית החולים שבו עבדו מתחו עליהם ביקורת נוקבת וטענו נגדם כי "נטשו את החולים שלהם". "שמענו שאמרו שאנחנו כמו כת ושההורים שבויים בידינו. הסיבה היחידה שהלכנו לאוהל הייתה כי ההורים רצו שהילדים יוכלו לראות אותנו. לא אמרנו להם מעולם מה לעשות. אנחנו התפזרנו וההורים ממשיכים את המאבק שלהם. לשים אותם על הגב שלנו זה לזלזל בהורים".

אתה לא מרגיש היום שהלכתם עד הקצה, שהיה אפשר לנהל את המאבק הזה אחרת? בסופו של דבר כולם הפסידו.

"הנתונים מעידים על שיעורי הישרדות גבוהים הרבה יותר בקרב ילדים שעברו את התהליך במחלקות מותאמות לילדים לעומת ילדים שעברו השתלה במחלקה למבוגרים. מי היה רוצה שהילד שלו יאושפז במחלקה של מבוגרים? שפתאום בלילה תהיה החייאה על גבר בן 80 והילד שלו יהיה חשוף לזה? נכון, מדברים על חדרים נפרדים או על וילונות שמפרידים, אבל החולים מסתובבים במסדרונות. הצוות הוא צוות של מבוגרים. כך זה נראה עכשיו. שמו שם את המתמחה הכי צעיר בילדים ואמרו לו, מעכשיו אתה אחראי על מחלקת הילדים וגם על הילדים שמאושפזים במחלקה של המבוגרים, שנמצאת בבניין אחר לגמרי".

היה הליך גישור, אולי יכולתם להתפשר ולהמשיך להיות רופאים אונקולוגים? לחזור להדסה? שחלק מהרופאים יעבדו בשערי צדק?

"משבר האמון מול ההנהלה היה כל כך עמוק שלא היה ניתן לחזור להדסה. כשהשופט אליקים רובינשטיין הציע לנו בגישור לחזור להדסה, התחלנו לבכות. אמרנו שאנחנו מרגישים כמו אישה מוכה שמחזירים אותה להיות עם מי שהרביץ לה. סיפרנו שוב מתוך הלב למה אנחנו מרגישים שאי אפשר לעשות רפואה נכונה בהדסה אחרי כל מה שעברנו שם. הציעו לנו לעשות מובלעת בתוך הר הצופים, הציעו לנו לפתוח מחלקה ב'אוגוסטה ויקטוריה' ואף לעבור לצפת. רק לא בשערי צדק. אמרו עלינו שהכול עניין של אגו וכסף, אבל השופט שמע אותנו והבין שאלה לא דרישות אישיות — אלה דרישות למען המטופלים.

"לא באנו ואמרנו שאנחנו רוצים להיות פרופסורים או ביקשנו יותר כסף לעצמנו. לא היה כאן שום דבר אישי. לא היה רצון להיות מנהלים. היה כאן רצון לעשות רפואה נכונה. קשה לאנשים לתפוס שאנחנו עוזבים את כל מה שיקר לנו בשביל משהו אחר — אבל חשבנו רק על טובת החולים. גם השופטים בבית הדין הארצי לעבודה התרשמו כך".

ההידברות של וינטראוב עם מנהל שערי צדק נתפסה כניסיון פוטש.

"כשמיקי הבין מרוטשטיין שהמהלך חד־צדדי הוא הלך לפגישה קצרה עם יונתן הלוי (מנהל בית החולים שערי צדק. נ"ב) ושאל אם הוא יהיה מוכן לקלוט אותנו. יונתן אמר שכן. הכול היה על השולחן מהרגע הראשון. מיקי עדכן בפגישה את רוטשטיין שהוא במגעים עם שערי צדק. לא היה שום סוד, שום פוטש. גם לליצמן הרופאים אמרו כבר בינואר שהם רוצים לעבור לשערי צדק. לא לקחנו שום יועץ תקשורת, לא תדמיתן. אמרנו שעם הצדק והאמת שלנו ננצח. לא שיקרנו אפילו פעם אחת. אולי היינו כולנו נאיביים".

הרופאים משיבא שהגיעו להחליף אתכם ספגו מהאחיות ביקורת. זה לא התקבל טוב, מה, הרופאים בשיבא לא מקצועיים כמו הרופאים בהדסה?

"אני חושב שהרופאים של שיבא הם רופאים מעולים ומקצועיים. אבל כל רופא שהיו מנחיתים אותו במקום לא מוכר עם פרוטוקולים שונים לטיפול, עם ילדים שהוא בחיים לא ראה קודם, לא הכיר את ההיסטוריה שלהם, כשהכול נעשה בלי חפיפה כי היו בטוחים שנישאר עם צווי מניעה — זה להיכנס למשהו בלתי אפשרי שקשה לשרוד בו — באווירה לא נעימה. אני בטוח שבממלכה שלהם בשיבא הם הכי טובים שאפשר למצוא, יש שם באמת מחלקה מעולה, אבל הכניסו אותם לפינה שהיא לא טובה. צריך לחשוב גם על הילדים. אי אפשר להחליף להם כל יום רופא. התחלופה היא לא טובה לאף ילד, בטח לא לילדים חולי סרטן".

"מערכת בריאות קלוקלת"

גם על משרד הבריאות ועל השר ליצמן יש לד"ר אילן ביקורת קשה. "בכל המאבק הזה משרד הבריאות ויתר על תפקידו כרגולטור. כל החיבור בין הדסה למשרד הבריאות הוא קשר שאני לא מבין. ביום שלאחר הכרעת בג"ץ ליצמן אמר, 'ניצחתי', לא הבנתי על איזה ניצחון הוא מדבר. איך הוא בכלל יכול להגיד דבר כזה? רופאים שיצאו בעדנו חטפו. זה סימן למערכת בריאות קלוקלת. זה סימן למקום שבו מתנכלים לאנשים באופן אישי. אם זאת הממשלה וזה משרד הבריאות, אז מי שומר עלינו?

"יש אנשים שאומרים לי, המנכ"ל רצה להבריא את בית החולים. אני אומר, 'בסדר, אבל לא על חשבון החולים שלי'. זה אובדן אמון מוחלט במערכת. אני מרגיש תסכול אישי, זה משהו שאני הולך לישון איתו כל לילה, אני שואל את עצמי, איך זה עובד במערכת החינוך? גם שם זה כך? איך זה מתנהל במשרד הביטחון? גם שם זה כך?"

תגובות

זאב רוטשטיין מוסר בתגובה: "זה הזמן לעובדות בלבד בלי פייק ניוז שייצרו הרופאים הנוטשים ופעילי עמותת 'הילדים של מיקי' ובלי הרפש שמטיח המתמחה, שאותו אינני מכיר אישית. שום האשמה של ההורים והרופאים כלפיי וכלפי הדסה אינה נכונה. מדובר בשקרים. בכלל זה לא הייתה שום תוכנית להעביר השתלות ילדים למבוגרים. לא הייתה כל תוכנית להכפיל תיירות מרפא ובוודאי לא על חשבון ישראלים. ולא הייתה כל תוכנית לחסוך משאבים מהמחלקה. ההפך הגמור, כל בקשות הצוות לתוספת משאבים נענו בחיוב גם כשהן לא היו הגיוניות.

"אני מודה שלא חסכתי במאמצים להשאיר את הצוות על כנו עד שהתוכנית הפכה סופית עם הגשת מכתבי ההתפטרות של הרופאים. אכן, בשלב זה ובעיקר בפורים לא חסכתי במילים קשות שכללו את כתיבת מגילת הדסה שעל הפצתה אני מצר גם היום ומתנצל כבר בפעם האלף. צוות המחלקה החדש שגויס בין לילה מוכיח כמה טענות הצוות הנוטש משוללי בסיס. כל הרופאים במחלקה היום, צוות הדסה והרופאים המתגברים מבתי חולים בארץ ומחו"ל מוכיחים שניתן לטפל בילדים חולי סרטן בהדסה גם בצוות המצומצם של היום ובאיכות מאוד גבוהה".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "הדבר היחידי שהנחה את שר הבריאות והנהלת המשרד במשבר הדסה היה טובת הילדים החולים, על כן נעשה כל מאמץ שיקבלו את הטיפול הטוב ביותר. צר לנו שגם לאחר שבג"ץ אמר את דברו בצורה ברורה ממשיכים להשמיץ. תם פרק כואב ואנו קוראים לכל הצדדים לחזור לשגרה ולחזק את המחלקה בהדסה כדי שתהיה מקצועית ומובילה יחד עם חיזוק מערכת הרפואה הציבורית בישראל".

הכתבה מתפרסמת במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות"