"לא הייתי יכולה למנוע את ההתאבדות של בתי"

התאבדות היא משהו שרבים מאיתנו מנסים להימנע מלדבר עליו. בכלל בחברה המערבית יש מעין טאבו על נושא ההתאבדויות, ההעדפה היא להימנע מלשוחח על הנושא או להזכיר אותו והוא אחד מהנושאים שאופפים את מירב הסטיגמות והדימוי השלילי בעולם בריאות הנפש.

גם באמצעי התקשורת ישנן הגבלות סדורות באשר לאופן הסיקור של התאבדויות, הגבלות אשר בעיקר נועדו להימנע ממצב של האדרת המעשה האובדני או להגביר את הסיכון בחיקוי של המעשה האובדני, בעיקר בקרב צעירים ובני נוער.

אבל הרבה יותר מכך, התאבדות מעוררות בעיקר תחושות של בושה, אי-הבנה, זעזוע וכן - במקרים רבים גם תחושה של אשמה או האשמה. אנשים רבים נוטים "לחפש" אשמים במעשה האובדני שביצע אותו אדם - בין אם המתאבד עצמו ובין אם בני משפחתו שאולי לא ראו או לא התייחסו מספיק. הרצון שלנו למצוא אשמים נובע לא פעם מתוך הצורך להשיג תחושה של שליטה כלפי אירוע שהוא משולל כל שליטה של העומד מהצד.

התאבדות היא לצערנו אחת מהסיבות השכיחות למוות, ובקרב בני נוער וצעירים אף יותר. בין הגילאים 15-24 התאבדות היא סיבת המוות השלישית במספר.

בכל שנה בישראל מתבצעות 4,300 פניות עקב ניסיונות אובדניים. על פי הסטטיסטיקה, נשים מבצעות יותר ניסיונות אובדניים אך גברים נוטים יותר לבצע ניסיונות אובדניים שאכן מסתיימים במוות. הנתון המדאיג ביותר הינו כי 25% מהאנשים אשר התאבדו בגיל מבוגר, חוו ניסיון אובדני בגיל ההתבגרות.

קראו עוד ב"יד על הלב":

החיים של דקל זיו: דיכאון עמוק לצד "היי" מסוכן

ריקי גל: "פרידה יכולה לגרום לי לרצות למות"

פנינה רוזנבלום: "לא נשברת גם ברגעים הקשים בחיים"

אובדנות בקרב בני נוער

היום, השיח בקרב בני נוער אודות התאבדות הופך לרלוונטי יותר ויותר . סדרות טלוויזיה, משחקי רשת וגם כאלה שאינם נעשים ברשת, כוללים יותר ויותר תכנים של אלימות, לא פעם אלימות עצמית וכן תכנים של אובדנות.

"הלוויתן הכחול" והתוכנית "13 סיבות מדוע" הן רק שתי דוגמאות לתכנים שמעסיקים את בני נוער של ימינו ושכוללים עיסוק רב באובדנות. הבעיה בעיסוק הרב באובדנות, בעיקר בקרב בני נוער, מלבד כמובן הסיכון שבני נוער ינסו בעצמם להתאבד היא הנטיה לחיקוי ולהידבקות חברתית.

לא להפסיק לדבר על המצוקה. טלי גבעתי

איך תדעו שילדיכם אולי נמצא במצוקה? סימני אזהרה

ריבוי מקרים של היעדרות מבית הספר

 ירידה חדה בלימודים

הופעתן של בעיות התנהגות - הסתבכות מול חברים או מורים בסכסוכים, מריבות ואף קטטות.

במקרים אחרים - נטייה לפרפקציוניזם ובעיקר תגובה קיצונית למצבים הנחווים על ידו ככישלון

סימנים גופניים של פציעות אשר מוסברים על ידי המתבגר כתאונה

סימנים המאפיינים דיכאון - מצב רוח ירוד, הסתגרות, ניתוק קשרים עם חברים, שינויים בשינה או בתיאבון ועוד

פניה והשתתפות בהתנהגויות של סיכון כמו שימוש בסמים ואלכוהול, מין לא בטוח, נהיגה ללא רישיון או נהיגה פרועה, התעניינות בכתות או קבוצות קיצוניות שוליות, הימורים ועוד.

העלאת תכנים הקשורים למוות או היעדר טעם בחיים - הצגת שאלות אודות משמעות החיים, התעניינות במוות או חיים לאחר המוות, הצהרות על תחושה של חוסר טעם בחיים או רצון למות, התעניינות או דיבור על דרכים להתאבד ותכנון של תוכנית מעשית להתאבדות.

בין גורמי הסיכון הקשורים באובדנות בקרב בני נוער נמנים מצבים של מעבר דירה או הגירה, נשירה מהמערכת החינוכית, קשיים רגשיים כמו חרדה, בעיות התנהגות, דיכאון, טראומה, התמכרות ועוד.

אירועים קשים כמו ניצול פיזי, פגיעה מינית, בריונות, סחטנות, הסתבכות עם החוק, כמו גם התמודדות עם אירועים של גירושי ההורים, מוות במשפחה או מוות של אדם אהוב ועוד. אגב, אלכוהול נחשב לאחד מגורמי הסיכון המשמעותיים יותר לניסיונות אובדניים בקרב בני נוער. וכן, כאמור, בתקופה האחרונה, נכנס גורם סיכון נוסף והוא חיקוי או האדרה של מעשים אובדניים המופצים ברשת.

התמודדות של הורים עם התאבדות ילדיהם

התמודדות עם אובדן ומוות של אדם קרוב היא אחת החוויות הקשות מנשוא. היא הופכת מורכבת וקשה יותר כאשר אותו אבל הוא של הורה על ילדיו ואדרבא כאשר אותו מוות נעשה באמצעות התאבדות.

הורים רבים מתארים סערת רגשות של אשמה, בושה, בלבול, כעס, צער עמוק ובעיקר חוסר אונים. קושי נוסף של הורים הוא לתת משמעות למה שקרה. יחד עם הסטיגמה הקיימת בהקשר של אובדנות והבושה סביב הנושא, הורים מתארים קושי לשוחח ולדבר את אשר על ליבם, מה שמעורר באופן טבעי תחושה של בדידות וניתוק.

ישנם הורים שמתארים כי החברה או הקרובים אליהם מתביישים או נמנעים מלשאול אודות ההתמודדות שלהם ואך יותר מכך - כי אין להם לגיטימציה לדבר על הנושא. הדימוי השלילי של אובדנות בחברה שלנו מעניקה להורים רבים את התחושה כי החברה שופטת את ילדיהם על מעשיהם או אותם עצמם על כך שלא שמרו על ילדיהם או לא היו מספיק מודעים למצוקה שלהם.

בלי קשר לתגובת הסביבה הורים בעצמם מתמודדים עם שאלות אודות ההורות שלהם והאם הייתה באמת מספיק טובה, מכילה ומספקת לאור המעשה של ילדיהם.

ללא ספק, מצב כזה רק מעמיס עוד על התחושה הקשה מה שעשוי להוביל למצבים של דיכאון.

לכן, אלו שמכם קרובים להורים המתמודדים עם אבל על בן או בת שהתאבדו; נסו להפחית את השיפוטיות והביקורת שלכם, נסו להסיר את הבושה ובעיקר נסו לתת את התמיכה לחבריכם ולאפשר להם לדבר את אשר על ליבם. עידוד לשתף ולדבר היא אחת הדרכים הטובות ביותר לסייע לקרוב שמתמודד עם אבל כה מורכב וזה המעט שתוכלו לעשות.

האם ניתן למנוע התאבדות

זו כנראה תישאר לעולם שאלת השאלות. טלי, מעדיפה לשים זרקור על החשיבות הגדולה בתמיכה וסיוע צמוד של קרובים לאדם שנמצא בסכנת אובדנות, כזה שיכול להביא לשינוי משמעותי במצבו הרגשי של אותו אדם קרוב שנמצא במצוקה.

גם בקרב אנשי המקצוע ישנה הסכמה גורפת לחשיבות העצומה של "שומרי סף" - בהקשר של בני נוער אלה אותם אנשים בוגרים אשר בקשר עם המתבגר שבסכנת התאבדות. גם אם לא נגדיר בדיוק את התפקיד או השם של אותו אדם קרוב שיכול לסייע - ואכן - אין זה ממש משנה - חשוב לדעת מראש כי רוב האנשים שחושבים או מתכננים התאבדות כן רוצים לחיות.

התאבדות היא תוכנית או ניסיון שנועד להפסיק את הסבל. החשוב הוא להעביר את המסר, לתמוך, להזכיר ולזכור בעצמנו שאת הסבל אפשר להפסיק גם אחרת, שמשבר נפשי אינו נמשך לנצח ויותר מכך שטיפול או פנייה לאיש מקצוע יכולה לעזור.

אם אתם חוששים שילדיכם או אחד מקרוביכם מתכנן מעשה אובדני ואתם מתכננים לפנות אליו בנושא חשוב לא לפחד לשאול באופן ישיר על הנושא אבל יחד עם זאת לזכור להימנע מלהביע שיפוטיות, ביקורת או זעזוע מעצם הרצון שלו. נסו להציע או אף לשכנע לפנות לאיש מקצוע ולדאוג לכך שאכן הוא יגיע למישהו כזה שיוכל לעזור לו באופן מקצועי להתמודד עם המשבר שהוא חווה.

לזכר ענת

כל המשתתפים בסדרה אינם מטופלים של ד"ר אילן טל - רובם קשורים לעמותת אנוש, והם בחרו לדבר במסגרת פרויקט "יד על הלב" כדי לטפל בסטיגמה שממנה סובלים מטופלי הנפש בישראל