"מ.ק. 22": הג'ובניקים שנתנו כאפות לכולם
סדרת האנימציה הסאטירית והחצופה דגלה בשוויון בין כל המגזרים. ערבים, יהודים, נכים, אתיופים - כולם חטפו. חבורת אפסנאים בדימוס, שכללה את אסף הראל ומולי שגב, יצרה דמויות שסיפרו על צבא מעט שונה מזה שתיארה "טירונות", וזכו להרבה אהבה. ובכל זאת היא מעולם לא שבה לעונה שנייה
את החלום שלו להיות תסריטאי גנז ירון ניסקי כשהיה בן 25 לטובת עבודה רצינית בתחום ההייטק. ואכן, בשנת 2001 היה ניסקי איש הייטק מצליח עם עבודה רצינית ועשרות עובדים רציניים במה שבדיעבד התברר כבועת הדוט-קום הרצינית. כשהבועה הזאת התנפצה לו בפרצוף, בסוף אותה שנה, הוא הבין ששום עבודה כנראה לא רצינית מספיק והחליט להוציא מהבוידעם את החלום הישן שלו - להרים סדרת אנימציה ישראלית.
צבא ההגנה לישראל היה אז בשיא פריחתו הטלוויזיונית. "טירונות" בדיוק סיימה משמרת הירואית והשאירה אחריה שובל מתגייסים נלהבים ל"גבעתי". במבט לאחור, לשירות הצבאי שלו כאפסנאי בקריה, ניסקי זכר צה"ל קצת שונה. פחות לוחמני וחדור מטרה, יותר מבורדק ומרובע. ומכיוון שכבר בתיכון, כשערך את הקומיקס הישראלי "סטיות של פינגווינים", הוא טיפח את החלק שרוצה לבעוט, הוא החליט שלצורך העניין צה"ל טוב כמו כל דבר אחר.
במשך יותר משנה ניסקי עבד בתפקיד שולי במחלקת הכספים של yes ובמקביל פיתח סדרת אנימציה, שהייתה פרודיה על "טירונות" בשם "טירונות 02" ושאוכלסה, למקרה שתהיתם, על ידי ג'ובניקים.
עם הרעיון הזה הלך ניסקי אל רן תלם, שהיה אז מנהל פיתוח בקשת. רצה הגורל ועל הפגישה שנקבעה לו נפל גם שירות המילואים הראשון והיחיד שאליו זומן אי פעם. למשרד של תלם הוא הגיע במדים ועם אם-16, כאילו האל הטוב עצמו עוזר לו להשקיע בפרזנטציה. תלם חיבב את הרעיון על סדרה צבאית על אפסנאים ושלח את ניסקי למקצה שיפורים. "הוא אמר לי שאני מאוד נלהב וזה רעיון נחמד אבל עוד אין פה כלום חוץ מרעיון", נזכר ניסקי. "הוא לא חשב שאני אחזור".
אבל ניסקי חזר, והפעם עם דורון צור, אפסנאי-הייטקיסט בעצמו. צור נמלט לניו יורק מסדרת הפיגועים שנחתה על ישראל באותן שנים אבל ה-11 בספטמבר החזיר אותו לארץ. ניסקי וצור הקימו יחד את מחנה הקבע 22, שהיה בסיס גרעין סודי בדרום הארץ, ואת הדמויות שאכלסו אותו. עם הרעיון הזה הם יצאו במיני-מכרז למאיירים כדי למצוא את העיצוב הוויזואלי שיתאים לסדרה. עם כל ההצעות שקיבלו הם הלכו לחברת שורטקאט, שהתמקדה בעיצוב גרפי, ונעזרו במעצבים שלה במיון ההצעות ובבחירה הסופית. "שנאנו הכול", מסכם ניסקי. "לא התחברנו לכלום ואז, כמו באגדות, אחד המעצבים שישב איתנו אמר 'תשמעו, לא פניתם אליי אבל האמת שגם לי יש רעיון'. הוא הציג לנו את העיצוב המרובע וזה היה בום. כולם אהבו את זה בשנייה והכול התאים להכול. הריבוע לצבא, הכול הסתדר".
עם החבילה הזאת חזרו ניסקי וצור לתלם, ששלח אותם לעוד סיבוב פיתוח. כשהם חזרו אליו אחרי שנה הוא הבין שהם לא עומדים להיעלם ואמר שהוא יעביר את הרעיון שלהם למולי שגב, שניהל אז את ערוץ ביפ - זכותו תגן עלינו - ערוץ הקומדיה של קשת. שגב שאף להפוך את ביפ לקומדי סנטרל הישראלי, וידע שכל קומדי סנטרל צריך את ה'סאות' פארק' שלו. הוא פנה לשורת יוצרים ישראלים (ביניהם ארי פולמן, שחזר עם רעיון לסדרת אנימציה המבוססת על החוויות שלו במלחמת לבנון, שלימים הפך ל"ואלס עם באשיר"), אבל אף אחת מהן לא הבשילה.
"כבר כמעט התייאשתי", הוא מספר, "עד שיום אחד, לגמרי במקרה, ראיתי בתחתית ערימת הצעות שהגיעו בכלל לרן תלם ב'קשת' איזה נייר שצד את עיניי". הברק, מסתבר, אכן מכה פעמיים. בסיס הטילים הגרעיני שעליו אחראים האנשים שלא הייתם נותנים להם לנהל את קבוצת הווטסאפ של מזנון הכנסת, קנה את שגב. יחד עם זה היה ברור שהחומרים של ניסקי וצור זקוקים ליד מכוונת, ושגב הכיר את הבנאדם הנכון לתפקיד.
"אני ומולי הכרנו לפני 25 שנה, בבסיס של חיל חינוך", משחזר אסף הראל, הצלע השלישית של "מ.ק. 22". "אני חיכיתי לתיאטרון צה"ל, הוא חיכה לקורס של 'במחנה'. בינתיים שובצנו באפסנאות. מולי הגיע הרבה לפניי והיה אפסנאי ראשי ואני מוניתי לעוזר אפסנאי. אנחנו מדברים על בסיס חינוך, כן? עם כמה עטים ודפדפות, והאפסנאות הייתה בעצם חדר אחד ששמרנו עליו. כמעט חצי שנה העברנו שם בלי לעשות כלום, הרי תפקיד לבנאדם אחד אין שם".
לא הראל ולא שגב חזו אז את היום שבו יהיו מעורבים במה ששגב מגדיר כ"תשובה הג'ובניקית לסרטי אורי ברבש ומבצע יונתן", אבל החברות נשארה וביום הפקודה הראל, שבדיוק סיים את העונה הראשונה (מתוך שתיים) של "שוטטות", נענה להצעה להכניס קצת סדר ב"מ.ק. 22". בהיותם חוד החנית של חיל האפסנאות - ניסקי וצור בתפקיד התסריטאים, הראל בתפקיד הבמאי שדי מהר הצטרף לכתיבה, ושגב בתפקיד המפיק-עורך האחראי - והודות למוטיבציה האדירה שלהם להותיר אחריהם את מורשת האפסנאות הצה"לית, לא חסרו ל"מ.ק. 22" חומרי גלם.
"הרבה מהחוויות שלנו בבסיס נכנסו לסדרה, אבל היו גם הרבה דברים שקרו לנו בצבא ולא נכנסו", מודה ניסקי, "כי חשבנו שלא יאמינו שזה קרה באמת. הצבא שלנו היה יותר קיצוני מ"מ.ק." כי השירות בקריה הוא אזור הדמדומים. מגיעים לשם אנשים מאוד מוזרים וקורים שם דברים מאוד מוזרים ומטר ממך תל אביב מתקיימת כאילו הכול בסדר".
עוד בשידור חוזר:
לא גיבורים, אנשים: "שלושים ומשהו" סיפרה על החיים
ביץ', פליז: תככים ופיצוצים ב"מלרוז פלייס"
יששכר בעיר הגדולה: הפנטזיה התל אביבית של "הפוך"
ותודה ל"סאות' פארק"
עד סוף שנות ה-90 אנימציה נחשבה למקום בטלוויזיה שאליו כסף הולך כדי למות. הטכנולוגיות הידניות או הממוחשבות היו יקרות להחריד אפילו יחסית לתעשייה עשירה כמו זו של ארה"ב, והתקציבים בישראל לא איפשרו אפילו לפנטז על אנימציה ציונית, עד שהגיעה "סאות' פארק". הקומדיה של ערוץ קומדי סנטרל הוכיחה שאפשר גם אחרת - בסיסית להחריד, עם מינימום תנועה, עיצוב דו-ממדי ונשענת כמעט כולה על תוכן - הומור פרוע, בוטה, משחטת פרות קדושות. "היום אנחנו רואים את זה ביוטיוב וזה נראה רגיל", נזכר הראל, "אבל אז זה היה מיינד בלואינג. אני זוכר את עצמי צופה בזה ונדהם מהחופש הרעיוני שלהם". עוד סדרה שלקחה חלק בקרבות האנימציה בארה"ב בתחילת המאה הייתה "איש משפחה" ("פמילי גאי"), שבוטלה אחרי העונה השלישית, אבל שלוש העונות האלה - שהתאפיינו בכתיבה אסוציאטיבית ונטולת מסגרות - הספיקו כדי לגרות עוד כמה סינפסות במוחות של צוות "מ.ק." "'סאות' פארק' אפשרה את החשיבה הכלכלית", מסכם הראל, "ו'פמילי גאי' פתחה אותנו יצירתית".
האאוטסיידריות של צור וניסקי לעולם הטלוויזיה דאז והכתיבה הפרועה שהביאו איתם מהקומיקס התאימו בדיוק למודל. כשהראל נתקל ב"מ.ק." בפעם הראשונה היא נראתה לו כמו מערכון אחד ארוך, נטול מבנה דרמטי או עלילות מגובשות, אבל זה לא עצר אותו מלהתאהב בדמויות ובעולם שלהן - עבד אבו ג'מאל, הבדואי שמאמן בסתר כבשים שאהידיות, מיכל לוינשטיין, הנכה הצדקנית, והוא צלל פנימה עם שוקרון, חנוכה ושולמן. תקציב הפיתוח של הסדרה, שכשמו אמור לתקצב פיתוח רעיוני ואולי פרק או שניים, הורחב לתקציב לעונה שלמה. "הראל הגיע בתור המבוגר האחראי אבל מהר מאוד הוא הפך לאחד מאיתנו והפכנו לחבורה של שלושה מפגרים שמצחקקים מהבדיחות של עצמם", מחייך ניסקי. "אבל בתוך זה הוא באמת עשה לנו טירונות. החומרים היו בבלגן איום ונורא, לא הייתה לנו הבנה של איך פרק צריך להיות. כתבנו כמויות של דברים ראויים ודברים לא ראויים אבל בעיקר לא הצלחנו להבדיל ביניהם. היום אני עושה את זה לאחרים ואני יודע שכשיש לך ניסיון זה הבדל של שמיים וארץ".
העיקרון היה פשוט - אם זה סאטירי וזה מצחיק את שלושתם - זה נכנס. התוצאה הייתה סאטירה שדקרה את כולם באופן שווה. וזה כולל ערבים, יהודים, נכים, חרדים, אתיופים ומי לא. "לא היינו שמאל או ימין. כולם חטפו", אומר ניסקי. גם שלב הליהוקים הלך חלק עד שהגיעו לעבד אבו ג'מאל. אף ערבי לא הסכים לתת את הקול שלו לדמות. "רצינו מישהו מבוגר, מנוסה, לא צעיר, פנינו לכל מיני שחקני תיאטרון, קולנוע. כולם אמרו זה מאוד מצחיק אבל הכיבוש ואני בתור ערבי לא רוצה. אמרנו 'תשמע, כולם מטומטמים. אין פה אף אחד יותר חכם. לא ישראלים, לא ערבים. זה לא נגד אף אחד ספציפי, כולם יוצאים רע'. זה לא עזר. אף אחד לא רצה". עד שהגיע אדיב ג'השאן (המנהל האמנותי של התיאטרון הערבי-ישראלי ביפו) שאמר שהוא מת על זה והסכים תוך שנייה.
"ככה ראינו את זה, שהיהודים יוצאים מטומטמים כשהם מזלזלים בערבים והערבים יוצאים יותר מתוחכמים אבל רק בדבר אחד - בניסיון שלהם להשמיד את היהודים. יש להם רובוטים וכבשים ואלקטרונים ומחילות אבל הם לא מנצלים את זה לשום דבר חוץ מלהשמיד את היהודים. ולמזלנו הוא הבין את זה ועשה את זה מדהים ואני אומר למזלנו כי הוא היה היחיד שהסכים".
ג'השאן לא היה היחיד שהבין. בפרק שעסק בין היתר בחוק שמאפשר לנכים להתגייס לקורס טיס, הסכים יואב קריים, נכה ופעיל במאבק למען זכויות הנכים, לדבב את הדמות שלו עצמו. "הרמנו לו טלפון ואמרנו לו 'תקשיב, יש קטע שצוחקים על נכים בפרק הזה, האם אתה בא?' והוא הגיע. ומה שהוא אמר, ושמאוד ריגש אותנו כי בדיוק לזה התכוונו, היה שכשנמנעים מלצחוק על נכים בעצם לא מתייחסים אליהם כאל חלק מהחברה. רק מדברים עליהם בפטרונות מכובדת כזאת, ודווקא קטע כמו זה מנרמל אותם".
לפעמים, במה שהפך לקטע הקבוע שלה בשנים האחרונות, המציאות התעלתה על הסאטירה. הקטע שבו עידן רייכל ושלמה גרוניך מתחרים ברייס על הכביש ובדרך דורסים חבורת אתיופים, נולד ונכתב - כמה ראוי - במהלך נסיעה לאולפן ההקלטות. עוד באותו היום הוקלטו הקולות וכמה ימים אחר כך הותאמה לו אנימציה. "היה לנו רעיון לעבור משיר שרייכל שר עם אתיופים לשיר שגרוניך שר עם אתיופים", נזכר הראל. "אני זוכר שהעורך קרא לנו לחדר 'בואו, אתם מוכרחים לשמוע אותם אחד על השני'. התברר שלשני השירים יש בדיוק את אותו ה-BPM ושהם באותו הסולם, אז היה ברור שזה הולך להיות סיקוונס שיחבר אותם יחד. מה הסיכוי שזה יקרה?".
האאוטינג שירד בעריכה
נדמה שככל ש"מ.ק. 22" ניפצה יותר תקרות ודחפה יותר את הגבולות, היא חובקה חזק יותר על ידי הצופים והמבקרים. "אני זוכר שכשהסדרה יצאה יאיר לפיד נורא רצה לראיין את הדמויות", נזכר הראל. "ואני הסברתי לו שאנחנו מנסים שהסדרה תשווק כמשהו קולי צעיר בביפ, אתה לא שולח אותם להתראיין אצל יאיר לפיד כי זה אומר להרוג את הסדרה. ואז הוא אמר לי 'אז אתה אומר שאני לא קול? זה מה שאתה אומר?' אז כן, בוקר טוב. יש לך את התוכנית פריים טיים הכי דביקה בערוץ 2. והוא כזה 'וואו. אני לא מאמין שאני לא קול'.
"שבוע אחר כך הוא ראיין שתי דמויות אנימציה מתוכנית שאני לא זוכר איך קראו לה, שושנה דמארי ויפה ירקוני שעושות כושר ("היפשושיות", מוזיקה 24), ואמר 'תוכנית האנימציה הכי מצחיקה בטלוויזיה! מדהימות!'. יצא הכי עלוב. עכשיו אני נזכר שכשהוא הציע לנו את זה היה לי נורא לא נעים, כי ידעתי שהפרק האחרון של הסדרה הוא כולו ספיישל עליו. לא ציינתי את זה כמובן בשיחה.
הפרק שצחק על נכים
"בניגוד לקריים, למשל, לא ביקשנו מלפיד לגלם את עצמו כי זה הורג את הבדיחה. אתה לא צוחק על מישהו ומביא אותו. עם יואב ודליה שימקו, שגם גילמה את עצמה באחד הפרקים, לא צחקנו על יואב ועל דליה שימקו, צחקנו על הפומפוזיות ועל הסרט 'אחד משלנו', הבדיחה לא הייתה עליה ולא על קריים. הבדיחה במקרה של יאיר לפיד הייתה בהחלט עליו.
"הסצנה היחידה שאני זוכר שירדה הייתה אמורה להיכנס לפרק הרובו-רייבה, שבו רובוט חרדי משתלט על מוחות החיילים במטרה למנוע את מצעד הגאווה", נזכר הראל. "זאת הייתה סצנה שעשתה אאוטינג לכל ההומואים והלסביות בעיר. כולם. כל מי שהכרנו, כל השמועות, מכל התחומים, תרבות, מוזיקה, פוליטיקה, הכול. סצנה של ארבע דקות שהיא פשוט האאוטינג הכי מטורף שהיה אי פעם. היא ירדה אבל אני עדיין זוכר אותה לטובה".
הפרק הזה, אגב, היה הפרק היחיד שלא שודר בשידור החוזר של העונה היחידה של "מ.ק. 22" בקשת, מהסיבה הפשוטה - הימים היו ימי המכרז שאמור היה להשאיר שתיים מתוך שלוש הזכייניות בערוץ, וקשת, כמו הזכייניות האחרות, ניסתה להעמיד לוח שידורים 'ערכי', או במילים אחרות, העדיפה שלא לעצבן יותר מדי חרדים או דתיים. שאר הפרקים שודרו במלואם. "היינו בטוחים שהמדינה תרעש ותגעש על דברים שאמרנו", משחזר ניסקי, "אבל כולם צחקו כי זה אנימציה ומאוד אכזבו אותנו. אף אחד לא מחה". הראל דווקא לא מתפלא. "זה היה ערוץ ביפ והזמינו אותנו לעשות 'סאות' פארק' אז היה ברור שזה הולך לשם. למה מצפים? שזה לא יהיה קיצוני?".
"כבר אין מקום להומור כל כך אינפנטילי"
העונה הראשונה השאירה את כל המעורבים בדבר עם הלשון בחוץ, אבל מצד שני מסופקים ומשוכנעים שלפניהם עוד מאתיים שנות סימפסונז. "מ.ק. 22" נמנעה בכוונה תחילה מלהתייחס לחומרים אקטואליים מדי ונקודתיים כדי להשאיר את הסדרה רלוונטית גם בעתיד. המטרה - שבימי העצמאות היא תמצא מקום טוב וקבוע בלוח השידורים, מיד אחרי "גבעת חלפון אינה עונה". אבל העונה השנייה, למרבה הצער, לא הגיעה מעולם. "את העונה הראשונה כולם עשו - גם אנחנו - בחצי התנדבות. כי חשבנו חלוציות ולייבש ביצות ואנימציה בעברית, ובעונה השנייה נקבל כסף כמו שצריך. הצלחנו, פרסים, המון אהבה, אמרו לנו חברה מעולה, יש עונה שנייה אבל חייבים להוריד את התקציב. זה היה מגוחך".
צור וניסקי המשיכו עם אסף הראל ללייט נייט היומי שלו בערוץ 10 "כל לילה עם אסף הראל" בתור הכותבים הראשיים. חמושים באותן האנרגיות ובידיעה שלאף אחד לא באמת אכפת הם הסתערו על התוכנית, ואז וגילו שכשההומור שלהם לא מצויר הרבה פחות אנשים מוצאים אותו מצחיק, בעיקר אנשים מסוג רוחמה אברהם.
בחלוף השנים היו עוד כמה ניסיונות להרים את "מ.ק. 22" לעוד סיבוב, אבל הם לא חצו את סף הרעיון. "זה יקר, וממילא בשנים האחרונות זה כבר לא כל כך מתאים. הטלוויזיה השתנתה. כבר אין מקום להומור כל כך אינפנטילי וגס. ככל שעובר הזמן הולך וקטן טווח הדברים הלגיטימיים בטלוויזיה והיום זה מסתכם בעיקר בסדרות לכל המשפחה. הטלוויזיה הופכת לשמרנית יותר מטעמי כסף ומפרסמים, מנהלי הערוצים רוצים ללכת על בטוח ולא להסתבך", אומר ניסקי.
"אני היום את מקומי לא מוצא פה, כי כבר אי אפשר להגיד כמעט כלום, אבל הקטע עם יום העצמאות אולי עוד יקרה. אני אופטימי. אני מלמד היום כתיבה קומית ואנימציה ואני משתמש בקטעים מ'מ.ק. 22' וזה עדיין רלוונטי. אני מקבל הודעות בפייסבוק מחיילים שהם רואים את זה וזה מציל אותם, ואני מאוד שמח. מה גם שהדברים פה נהיו רק יותר ויותר גרועים, אז זה עדיין תופס".
