"הטוב בשקרים": מפזר הבטחות - ולא ממש מקיים

יותר מאשר פקידים קטנים, יותר מאשר מורים, הספרות אוהבת ולא אוהבת גיבורים רופאים כמו מנחם ברנשטיין. הסאטירה הבורגנית נהנית מהמבוכה של מי שמתיימר לייצג סמכות, ידע, שליטה בסודות הגוף. מדובבת עבורו אומללות כמוסה. מנחם הוא גניקולוג שמתמחה בהפלות, חבר בוועדה הממסדית ל"הפסקת היריון". רומן הביכורים של נועה לם, "הטוב בשקרים" (מודן), נפתח בתיאור בדיקה גניקולוגית כמו שגרתית. ברמז עבה למהות של זיוף, שחיקה ושתלטנות בשגרת יומו של גניקולוג, ברנשטיין ניצב מול מטופלת פשוקת רגליים ("גופה התחתון היה מוכס בבד כותנה דהוי משימוש ומכביסות ובמרכזו הכיתוב 'מצוינות זה אנחנו'").

מתחילת הספר, על בסיס הדימוי העיוור של רופא הנשים - כלפי פנימיותן, כלפי פנימיותו שלו - לם מבליטה את האופן המכני, הפטרוני, שבו הגיבור בוחן את זולתו ואת עצמו. כלומר, מכינה את הקרקע לפגיעה ושיבוש המערכות שהיא עומדת להנחית עליו. באותו זמן, באמצעות המעקב אחרי מחשבותיו, אחרי זיכרונות המפתח מעברו, היא הולכת ומרחיבה כביכול את האפשרות למבט משלים, אמפתי, בדמותו. מאפשרת לקוראים לזהות קווי דמיון בין הרופא ובין המטופלות שלו, בינו ובין הנשים בחייו הפרטיים. במילים אחרות, הספר משכיב את הדוקטור על ספת הטיפולים המתכתית. הרופא שמתמחה בקטיעת הריונות נדרש להבין את חייו במונחים של היריון מאכזב, אפרפר. הקורא מקבל תפקיד כפול: מרפא ומאשים, מעין מיילדת־פסיכולוגית.

לם לא לגמרי מפשקת את רגליו של המטופל הספרותי שלה. כן, היא שולחת אותו, בדומה לדמויות מסוגו, להתבוננות כביכול נוקבת במהלך חייו. הספר מאורגן בעיקר סביב אפיזודות של זוגיות, החמצה וניצול. סביב הנשים שהיו בנות זוגו לרגע, אך מעולם לא שותפות מלאות. כולן חושפות את המשיכה של הגיבור לנשים שמחוץ למועדון או למעמד שאליהם הוא משתייך (כפרח־רפואה ומחקר, בתחילת שנות ה־80, ברנשטיין מנהל רומן עם בתו של מדען שמעסיק אותו, אקטיביסטית בארגון שמאל, אמנית חובבת, שניצבת על הגבול בין רגישות לפגיעה נפשית). כל אחת מהנשים מעוררת בו איזו הזדהות, אבל הרגש הזה רק מהבהב. ההליכה בתלם, השאיפה לרצות את האבות (המדע, הצבא) מכשילה כל ניסיון לאהבה. במקומם מופיעים ניצול, התנערות וכוחנות.

הרופא נדרש להבין את חייו במונחים של היריון מאכזב, אפרפר(יח"צ)

בניגוד לקצוות הלגלגניים, הסאטיריים, שבוחנים את הגיבור במבט ביקורתי - העיקרון המבני והעלילתי המרכזי ברומן הוא עיקרון של דרמה מועצמת: חטא, עונשו, והאפשרות להיטהרות ולתיקון. כמקובל בזמנים האלה, גב הספר מתייחס להכשרה האקדמית של לם ("בעלת תואר דוקטור מהמחלקה לגנטיקה של האוניברסיטה העברית"), אבל במקרה הזה לא מדובר רק בקונבנציה מסחרית יבשה. הרקע המקצועי והאקדמי של לם מתקשר למבט הכפול בגיבור הספר, להתמקדות המפורטת בייסוריו של ילד הפלא שהכזיב - והשיקוף של הייסורים הללו בעזרת הנשים והמטופלות שעברו תחת ידיו.

הבחירות הסגנוניות של לם משקפות משהו דומה - הליכה בתלם וניסיון לחריגה, לעקיצה, לקצת חספוס. על מדף הרומנים המשפחתיים־ריאליסטיים־פסיכולוגיים - מה שנחשב פעם ללחם ולחמאה של הספרות המייסנטרימית בישראל - עדיין חסרים כותבים מושחזים ורעננים. עירית לינור הפכה בעצמה לדמות מספריה. מאיה ערד ונועה ידלין, בדומה ללם, התבייתו על הקשר שבין שינויים פוליטיים־מעמדיים לבין הטיפוס הספרותי של המצליחן שהכזיב; בין הטלטלה שעוברת האליטה הישראלית הישנה לבין המרירות של מי שמעולם לא מימש את הצו להצטיין, להבריק.

בתחילת הספר, נדמה שלם תלך לכיוון קצבי ונועז יותר מכפי שבאמת קורה. אפשר להרגיש את חדוות הקרב שלה כשהיא מתארת "איזו תחושת דחיפות" שרודפת את הגיבור, מאז הפעם הראשונה שנתקל כרופא באישה שמסרבת לשקר, לכבס מילים, להתיישר לפי דרישות המדינה כדי לעבור הפלה ("תחושה שגרמה לו לוותר על הטוסטים בחמאה ובדבש" בארוחת הבוקר). ב־2014 פירסמה איילת גונדר־גושן את 'להעיר אריות' - רומן עם מסגרת עלילתית דומה והקשר מעמדי־פמיניסטי קרוב. גונדר לקחה את הגיבור הרופא היאפי, הג'יפי, שלה לסיבוב מהיר ועצבני בדרך להארה. לם משתמשת בכלים קונבנציונליים יותר. פחות אקשן והרבה יותר תיאורים פסיכולוגיים, ביוגרפיים, זיכרונות ילדות או כאלה עלומים.

מהסיבה הזאת, קל להרגיש את המקומות שבהם הרומן מבטיח - כמו הגיבור שלו - יותר מאשר מקיים. מנקודה מסוימת, ההקשר הפוליטי־מעמדי בדיוקן הגיבור הופך קצת יבשושי. הדימוי שלו כמלח הארץ, כשמאל ציוני - מפורט ומנוסח מעבר לדרוש. הקישור בין כל החוטים - הפמיניסטי, הפסיכולוגי, המעמדי־פוליטי־לאומי - בעצמו יוצר את התחושה שלם משתדלת לעמוד במבחן של פרוזה ישראלית מהוגנת, ומעמעמת משהו מהעוקץ הייחודי יותר של ראשית הסיפור. אולי זה עניין לעריכה יותר נמרצת בספרים הבאים ואולי מבצבצת כאן הנאת־יתר מעיסוק בפגמיו של גיבור. גם ככה, מדובר בספר שמוסיף פן מעניין לדיוקנו של הדושבג הישראלי. מלח הארץ - כמלחייה שדורשת ניעור הגון.

הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".