"בגלל שאני הבת של דני רופ, אני צריכה להוכיח תמיד יותר מכל אחד אחר"

אבל ככה זה הורים. דואגים, מנדנדים מדי פעם.

"נכון, אבל אני לא רוצה שהדלתות ייפתחו או ייסגרו בפניי בגלל זה. יש יתרון בלהיות הבת־של, אבל החיסרון גדול יותר כי כל הזמן את צריכה להוכיח שאת טובה יותר, להוכיח שהצלחת בזכות עצמך ולא בזכות שום פרוטקציה. כששואלים אותי על זה, אני אומרת 'אבא שלי חזאי ומגיש טלוויזיה ואני שחקנית, ואלו שני דברים שונים כמעט לגמרי'. ולא שאני מתביישת באבא שלי. הוא בנאדם מדהים ואני אוהבת אותו אהבה מטורפת. את שני ההורים שלי. ואני גם יודעת ששחקן לא נעשה טוב יותר בזכות השיוך שלו, ושבסופו של דבר אני נמדדת רק על פי הכישרון שלי. אבל חשוב לי להתעקש על זה שאני משיגה את הכל לבד".

"כל הזמן צריך להוכיח שהצלחת בזכות עצמך ולא בזכות פרוטקציה". מאי רופ(צילום: יובל חן)

מה עוד שואלים אותך בגלל אבא שלך?

"'מה מזג האוויר?', 'למה כל כך חם? דברי עם אבא שלך', 'יהיה גשם מחר? כמה אפשר לסבול את החמסין והאובך', כל מיני שאלות כאלה", היא צוחקת. "אני לא מפה סינופטית".

היא נולדה בירושלים לאב החזאי דני רופ ולאם מלי ארבל, מרצה לקולנוע. בגיל שנתיים עברה עם הוריה לרמת־השרון. משחק היה החלום של רופ מאז שהיא זוכרת את עצמה. "אני ילדה דרמטית", היא אומרת. "או שאני שמחה ומאושרת באופן קיצוני, או שאני עצובה ובדיכאון. הכל אצלי בפול גז וכולם צריכים לדעת. אני בנאדם שאוהב להרגיש הכל חזק מאוד. המוח שלי טס למיליון כיוונים, לאלף מחשבות בו־זמנית. מאז שהגעתי לסטודיו למדתי לנתב את זה למקומות טובים. אני יודעת שיש לי מקום לפרוק את כל המאניות שלי. על הבמה".

יש לך גם דיכאונות?

"לא ממש. בשנה ב' התחילו לי התקפי חרדה בגלל הלימודים. אין מה לעשות, בתיאטרון ובמשחק אתה צריך לגעת בעצמך במקומות הכי חשופים, והמפגש הזה עם עצמי גרם לי להתקפי חרדה. אבל למדתי לחיות עם זה".

ממה פחדת?

"שאני לא אעמוד בציפיות של עצמי, שלא אהיה מספיק טובה. כל יום חווה אתה כאן פיקים ונפילות וכל יום עומד למבחן. פעם, כשלא התאמצתי מספיק באחד התרגילים, אחד המורים קטל אותי ואמר לי, 'אני שומע עלייך דברים מדהימים ואני לא מבין מה מדליק בך, מה מעניין בך. את ילדה יפה מרמת־השרון, אבל אני לא מבין מה מדליק בך'. לקחתי את זה קשה. אפילו בכיתי. הוא הפגיש אותי עם הפחד הכי גדול שלי, הכי קמאי, שזה מה שיחשבו עליי — שאני ילדה מרמת־השרון, צפונבונית, בת של אדם שמכירים אותו מהתקשורת ורוצה ללמוד משחק כי זה מגניב וכיף בגלל הפרסום. עם הזמן הבנתי שאני לא היחידה שמרגישה ככה".

כשהייתה בת שבע הוריה התגרשו. היא ואחיה הצעיר, שחר, נדדו בין בתי ההורים. "אני חושבת שהתבגרתי מהר מאוד, בין השאר בגלל הגירושים של ההורים שלי", היא אומרת. "כשהורים מתגרשים, הם בעצם מתגרשים הרבה קודם. הכעסים והמריבות היו בבית כבר קודם. אין לי זיכרונות חזקים מההורים שלי כזוג. אני לא יכולה לדמיין את זה אפילו. מתנשקים? מתחבקים? אני לא זוכרת. אני זוכרת רק שהם סיפרו לי שהם מתגרשים, ובכיתי בלי לדעת למה.

עם אביה, דני רופ(צילום: קרן נתנזון)

"בתור ילד בן שבע אתה לא יודע שיש אופציה כמו גירושים. אתה יודע שלא טוב בבית, אבל זורם עם מה שקורה. אין לך גם הרבה אפשרויות, זאת המציאות. אתה לא יכול לקבוע להורים מה לעשות. אבל כשהמשפחה עוברת משבר, אתה גם גדל מזה. לשמחתי, כל אחד מההורים שלי בנה לעצמו חיים חדשים ומאושרים. אימא שלי בזוגיות כבר 12 שנה עם בחור מהמם, ואבא שלי נשוי מחדש 12 שנה, ויש לי אח קטן ממנו, איתי, בן 7".

אח בן שבע?

"זה מדהים. אני חושבת שזה אחד הדברים המרגשים והממלאים שקרו לי בחיים. אני מתה עליו. הייתי בת 17 כשהוא נולד, וזה היה אושר עצום. אם עד אז אתה אוכל סרטים — יש לך שתי משפחות וכל אחד מחנך אותך בדרכו ואתה נע מבית לבית, פתאום הכל מתחבר. יש לי קשר מצוין עם אשתו של אבא שלי (רותם רביד — י"ב) ואנחנו חברות טובות".

איך היה לנדוד בין שני בתים?

"כילדה לא היה לי קל עם זה שההורים גרושים. גם הקשר ביניהם לא היה טוב רוב השנים. רק עכשיו, בשלוש־ארבע השנים האחרונות, זה השתפר. הדברים נכנסים לפרופורציות. עד אז הכעסים שלהם אחד על השני היו נוכחים. גירושים זה תמיד דבר קשה. נשארים מטענים. הם כל כך שונים זה מזה שאתה שואל את עצמך מה קרה שהם בכלל נפגשו והתאהבו והתחתנו. אולי ניגודים הרבה פעמים מחברים".

"הפעם לא נלחצתי"

רופ, 24, מסיימת עכשיו את לימודיה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. מי שכבר הספיק לצפות בה על הבמה יודע שהיא שחקנית מוכשרת בעלת נוכחות כובשת בכל מזג אוויר. מחר ובשבועות הקרובים יהיה אפשר לראות אותה בקומדיה "של מי המיטה הזאת" שכתבו ריי קוני וג'ון צ'פמן ותעלה בסטודיו בבימויו של מורדי גרשון. ההצגה מגוללת את סיפורו של זוג שחי יחד כבר מספיק זמן כדי לאבד את התשוקה. השניים אמורים לצאת לארוחת ערב חגיגית, ובינתיים שלושה זוגות זוממים על המיטה הפנויה שלהם. רופ תגלם את העוזרת הספרדייה העסיסית.

אולי בגלל גירושי הוריה, בחיי האהבה שלה רופ היא רצה למרחקים ארוכים. בחמש השנים האחרונות היא חולקת אהבה עם גיא רובינשטיין, אותו פגשה בשירות הצבאי, כששירת כמפקד שלה בחיל המודיעין. "הוא שרד איתי את תקופת הלימודים בבית הספר ועכשיו אני צריכה להחזיר לו על כל הסבלנות והתמיכה שלו בריבית דריבית", היא אומרת. "לא הייתי הרבה בבית בשלוש השנים האלה, הייתי פקעת עצבים, עברתי טלטלות - מחרדות לאושר. למה הוא שרד איתי את התקופה הזאת? כי הוא בחור שאפתן כמוני והוא מאוד אוהב אותי. בשלוש השנים האחרונות הוא גם הגשים את החלום שלו. יש לו חברת סטארט־אפ שהוא הקים בגיל 24. אם הוא היה הבנאדם שיושב כל היום בבית ומחכה לי על הספה, או בנאדם שמחפש את עצמו, זה לא היה הולך".

מה באמת קורה כשאת באה הביתה עם מצבי רוח?

"הוא לומד לחיות עם זה כי הוא אוהב אותי ורוצה בטובתי. גיא בחור מאוד יציב, יודע להכיל ולא קריזיונר. אם בחיים המקצועיים שלי הכל רועש וגועש, פה זה על מי מנוחות. זה מה שאני צריכה — להישאר שפויה. כשהוא בא לראות אותי משחקת, הוא תמיד אוהב את מה שהוא ראה. כשאני שואלת אותו מה היה יפה, הוא אומר 'הכל'".

בהצגה הקודמת בה שיחקה בסטודיו, "בית ברנרדה אלבה" של פדריקו גרסיה לורקה, רופ הוקפצה לאחד התפקידים הראשיים — הבת הצעירה אדלה — חמישה ימים לפני שההצגה עלתה. זה קרה אחרי שאלה ארמוני, מתלמידות הסטודיו ובתה של דפנה ארמוני, נפצעה. "מה שמאי עשתה היה דבר יוצא דופן ומבצע ראוי להערכה", אומר יורם לוינשטיין, מייסד הסטודיו. "קיבלתי טלפון מלילך סגל (סגנית המנהל) ומיורם, שהודיעו לי על המשימה", היא מספרת. "הבסיס שלי בכל דבר בחיים זה להיכנס ללחץ. אני לא יודעת איך לא נכנסתי הפעם ללחץ. זה איזה קסם שקרה. ישבתי, ממוקדת, קראתי את המחזה, למדתי, ותוך חמישה ימים הייתי מוכנה. וזה לורקה, טקסט מורכב, מחזה קלאסי. לא התעסקתי בשאלות לא חשובות, פשוט למדתי. קיבלתי הזדמנות, למרות שהנסיבות לא היו טובות, ולשמחתי עמדתי במשימה. למדתי מזה שפשוט צריך להעז ולא לחשוש".

איפה תהיי בעוד חמש שנים?

"מאוהבת בגיא ומפרנסת את עצמי מתיאטרון, קולנוע וטלוויזיה".

מה עם חתונה? ילדים?

"עזוב נישואים. אני לא יודעת אם מעניין אותי לעשות את הטקס ולחתום על אישורים שאני אישה של מישהו. לא חייבים. אפשר להיות מאוהבים גם בלי להתחתן. חוץ מזה, מי אמר שנישואים מחזיקים מעמד? למדתי מניסיוני שזה לא בדיוק ככה. מה שחשוב זאת האהבה, ושלנו היא אמיתית וגדולה". •

ההצגה "של מי המיטה הזאת" עולה במוצ"ש בסטודיו יורם לוינשטיין, שכונת התקווה, תל־אביב