מקעקעת זיכרונות חדשים

אחד הדברים הבאמת דביליים שזוגות עושים זה לקעקע את אהבתם. באותה מידה, אולי מטופש קצת פחות, זה להתקעקע אחרי שמתגרשים. פרפרים, לחופש נולדה, ציפור מעופפת מכבלי נישואים, פתגמים מויקיציטוט וחדי קרן – אוקיי, הבנתי, תנוחו.

כלומר, ברור שעשיתי קעקוע אחרי שהתגרשתי.

עכשיו אני יכולה. קעקוע פוסט גירושים(צילום: shutterstock)

כל עוד הייתי נשואה, בעלי התנגד נחרצות לכל דבר מלאכותי על הגוף, החל בצביעת ציפורניים, עבור דרך חורים באוזניים, המשך בפן לשיער וכלה בציורי גוף עמידים. אי לכך, הסתובבתי בשיער מקורזל, הצמדתי עגילים מקליפס (היש דבר מכוער מזה?) ושיכנעתי את עצמי שקעקועים זה דוחה, בעודי מתלבטת איזה הייתי עושה אם זה לא היה כזה דוחה.

לעוד כתבות של גאיה

לפעמים אהבה היא פשוט אהבה

טוב ורע בחיים: תלוי איך מסתכלים על זה

תודה זו לא מילה גסה

לחזור לחשוב בצורה רציונלית

עברו כמה שנים עד שעשיתי אותו. הייתי צריכה לחכות מספיק זמן עד שהקורים העדינים של הקשר בינינו יתפוררו, כי בהתחלה המשכתי עם אותן מחשבות ואותה התנהגות שהיו לי בעת נישואי. המוח הפנים שהוא יכול לעשות מה שבא לו רק כשסיים לעבד את הצער, האבל, האובדן והשמחה שהתערבבו להם יחד. רק כשהמוח שלי חזר לחשוב באופן רציונלי (יחסית) יכולתי לעשות את הקעקוע המושלם בעולם בלי שאתחרט עליו אי פעם.

אני מביטה בתמונות של אייל גולן, שקעקע את הנשיקה העדינה של רוסלנה על זרועו ומיהר להסתיר אותה עם עוגן ושושנה בגודל משחתת. בתגובה נזכרה רוסלנה שעל הקרסול שלה מצויר יהלום עם שמם של גולן ויאן, ומיהרה לקבוע תור להחלפת התכשיט.

לפני כמה שנים היה טרנד מטורף של קעקועי לבבות קטנים על פרקי הזרוע. זוגות נהרו יד ביד למקעקע החביב עליהם כדי לצרוב בבשרם לנצח את אהבתם, והגם שזה יפה לכשעצמו, אחרי שנפרדים זו תמיד תזכורת למישהו שפעם אהבת והיום את לא רוצה להיזכר בו – אבל אופס, בכל פעם שאת מורחת אודם הלב מציץ מהשרוול.

אנחנו עושות הרבה דברים שרירותיים אחרי שאנחנו מתגרשות. מרימות את החזה בתקווה שזה ירים לנו את הביטחון העצמי, מנפחות שפתיים, מגלות את נפלאות הלייזר, מעלות תמונות לאינסטגרם בבגד-ים. לעצמנו אנחנו נראות מה זה מגניבות, פראיות, טורפות את העולם – לאחרים אנחנו נראות שיכורות בשתיים בלילה בחתול והכלב.

לפני שבוע יצאתי למועדון אחרי הרבה זמן שלא הייתי. נשענתי על הקיר עם כוס קאווה ונאנחתי בכבדות. הרגשתי כמו סבתא, למרות שהקמטים שלי עומעמו בחלל החשוך. הסתכלתי על הרוקדים וניחשתי מי נשוי מלא זמן ובא לחפש, מי פשוט נהנה מהאווירה, מי גרוש כבר מלא זמן ומתחיל עם נשים באותה צורה בלי לשים לב, ומי גרושה הוללת שבאה להתפרק ולאף גבר אין סיכוי איתה כי היא מעדיפה לחזור מסריחה מסיגריות לבד.

קצת קינאתי בהם. התחשק לי להיות גאיה של לפני כמה שנים ולהתעופף כמו פרפרית, עם שובל של מחזרים חסרי-סיכוי מאחוריי, כי ככה זה כשאת באמת לא רוצה זוגיות – הם מריחים את זה ומנסים לכבוש, להוכיח לעצמם שהם יוליוס קיסר. זאת היתה תקופה קסומה, שבה שתיתי שוטים של וודקה ובעיקר לא ידעתי מה אני רוצה מעצמי.

הייתי נתקפת פרצי בכי בלתי מוסברים בזמנים לא צפויים, אפילו כששטפתי כלים, אבל בלילה הייתי עולה על עקבים וממציאה את עצמי אחרת.

היום אני שותה קאווה ויוצאת עם סניקרס. התבגרתי. שנות הגירושים הארוכות קעקעו חוויות חדשות בראשי, לימדו אותי מי אני באמת ומה עושה לי טוב. אני לא מתחרטת על כלום, אפילו לא על התמונות בבגד ים שהעליתי לפייסבוק (טוב, נראיתי אש, גירושים זה מרזה), אבל לפעמים אני קצת מתגעגעת. אולי באמת אקנה לי עקבים, שמעתי שזה במודה.

שלך,

גאיה קורן, מחברת הספר גרושה באושר , מנחת סדנאות אני מלכה להעצמת נשים ועיתונאית בידיעות אחרונות.