יש כדורסל כחול-לבן! / טור
לראות את החבר'ה הצעירים האלה, הצברים שגדלו בישראל, מצליחים לעשות בית ספר לנבחרות מהטופ של אירופה, זו גאווה גדולה מאוד. יניב גרין, שהפסיד בגמר 2000, מקווה שהפעם הכחולים-לבנים יזכו בזהב
ההישג הזה מציף לי את כל הזיכרונות הטובים והמתוקים עם החבר'ה משנת 2000. אני באמת מאושר בשבילם, כי אני יודע שההישג הזה יילך איתם לכל החיים. זו ללא ספק החוויה הכי גדולה שתהיה להם בקריירה. תוך כדי, זה גם מציף לי תחושה של אכזבה מסויימת. כשאני שיחקתי בנבחרת עתודה, הפסדנו בשנייה האחרונה בגמר מול סלובניה, כך שזו תמיד תהיה שמחה שמהולה בעצב.
לראות את החבר'ה הצעירים האלה, הצברים שגדלו בישראל, מצליחים לעשות בית ספר לנבחרות מהטופ של אירופה, זו גאווה גדולה מאוד. איזה תענוג לראות את האהבה שלהם אחד לשני ואת הכיף שלהם לשחק יחד. כל אחד הגיע מהקבוצה שלו וצריך היה לוותר על האגו. לפי השמחה והפרגון שלהם אחד לשני רואים שהמאמן עודד קטש עשה עבודה טובה מאוד. אין ספק שיש לו חלק גדול בהצלחה וניכר שהשחקנים התחברו אליו בצורה מושלמת.
אומרים שהשחקנים בנבחרת שלי היו דור הזהב של הכדורסל הישראלי. כל הזמן שומעים מיושבי ראש של קבוצות ומאמנים שאין מספיק שחקנים מקומיים, שחייבים חמישה זרים ושצריך
לבטל את החוק הרוסי. בכל חור בעולם מנסים למצוא איזה שחקן שאולי סבא רבא שלו היה יהודי כדי שיוכל לשחק כאן. החבר'ה האלה באים ומראים לכולם שהם לא פחות טובים מכל שחקן אחר בליגה שלנו, אבל האם זה ישנה משהו? בכלל לא בטוח.
לצערי הרב, תמיד ימשיכו להגיד שאין מספיק שחקנים ישראלים. אני חושש שגם אחרי הקמפיין הנהדר הזה לא נשמע על כולם, וחבל. עם כמות הזרים שיש לנו בליגה, אין להם אפשרות להתפתח. חבל שלא מאמינים בשחקן הישראלי ומונעים ממנו להגיע לרמות הגבוהות באמת.
הנבחרת הזאת מזכירה לי את התקופה שלי. יש בה שחקנים שהם טיפה יותר בולטים מהאחרים, אבל זה לא הכוח שלהם - אלא הביחד. זו לא נבחרת של כוכב אחד או שניים, אלא קבוצה מלוכדת.
לפני 17 שנה פגשנו נבחרות גדולות כמו ספרד ויוון, והיינו מנצחים אותן די בקלות, כי הביחד היה גדול יותר מהיחיד שלהן. זה מאוד משמעותי לייצג את המדינה. ההתרגשות הכי גדולה שלי כשחקן הייתה כשלבשתי את המדים הלאומיים ושמעתי את ההמנון מתנגן ברקע. הרגשנו שכל המדינה על הכתפיים שלנו. עכשיו היא על הכתפיים שלהם.
לפנייה לכתב/ת 
