לצאת מהבית עם בובה, כרית ושלושה מוצצים
"רגע לפני שיצאנו לגן הוא תפס את הכרית, הבובה והמוצצים וביקש לקחת עוד מוצץ. הסברתי לו שזה מיותר, אבל הוא המשיך להתעקש, זרק את עצמו על הרצפה ובכה". רוי קוריטשונר מנסה למצוא את האיזון הנכון של הורות עם גבולות
מכירים את השלב הזה שהילד נקשר לחפץ כלשהו, מסתובב איתו בכל מקום ולוקח את החפץ איתו לאן שהוא הולך? "חפץ מעבר" קוראים לזה בעגה המקצועית, חפץ שעוזר לילד להתמודד עם מצבים שבהם הוא עצבני, בוכה, עייף או במצב אחר של אי וודאות כדי לקבל ביטחון או פשוט להירגע.
אצלנו לכל אחד מהבנים יש כמה חפצים כאלו - בובה, חיתול בד, כרית ומוצצים. בדרך כלל אין לי שום בעיה שהילדים מסתובבים עם החפצים האלו, אבל לאחרונה אחד הבנים התחיל להסתובב עם מלא חפצים: בובה, כרית, מוצץ בפה ושני מוצצים ביד. זה הפך להיות מעיק. לכל מקום שאנחנו הולכים אני חייב לוודא שכל החפצים איתו. אם חפץ כלשהו נשכח בבית, יכולה להתחיל דרמה של בכי וצרחות, וצריכים לחזור לקחת את החפץ.
באחד הבקרים, כשאנחנו מתכוננים ללכת לגן, ינאי קם במצב רוח קרבי. הוא תפס את הכרית, הבובה והמוצצים וביקש לקחת ביד עוד מוצץ. הסברתי לו שהוא כבר מסתובב עם שלושה מוצצים ושעוד מוצץ ביד רק יכביד עליו. אמרתי גם שכבר אין לו מקום בידיים לסחוב עוד מוצץ וכמובן שהגננת לא מרשה כל כך הרבה מוצצים. הוא המשיך להתעקש, זרק את עצמו על הרצפה ובכה. ככה הגענו לגן - בבכי וצעקות. הגננת אמרה לי ללכת והבטיחה שעוד מעט הוא יירגע.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
יצאתי מהגן בהרגשה רעה שהילד בוכה, וכל היום רק חשבתי על ההתמודדות שלו והסתובבתי עם תחושה רעה. מצד אחד חשבתי לעצמי שאני צריך לחנך אותו. עכשיו הוא רוצה עוד מוצץ, מחר ירצה עוד שניים. מצד שני, חשבתי - האם אני צריך לשים לו גבולות? האם זה התפקיד שלי כאבא?
התפקיד שלי כאבא הוא להקשיב למצוקה שלו, להבין אותו, לעזור לו להתמודד, לספק לו ביטחון, ללטף אותו ולחבק אותו. גם אני אף פעם לא רוצה שיכפו עליי, שיראו לי גבולות בנוקשות, שיפגעו בי לטובתי. ברוב הפעמים אני מעדיף ללמוד לבד, בדרך שלי ובקצב שלי. אני מעדיף להרגיש מיוחד ושהדרך שלי מיוחדת ורצויה, שאני אהוב וזוכה לתמיכה.
כשמחנכים מישהו ומציבים לו גבולות, זה בדרך כלל אקט כוחני (מעצם המילה לחנך, להציב גבולות) - מראים למישהו אחר מה נכון ומה לא נכון. הדרך של המחנך היא תמיד הנכונה והמחונך מן הסתם נחות יותר, חסר תבונה. האם זו הדרך שבה אני רוצה להיות אב? האם זו הדרך שאני רוצה להנחיל לילדים שלי?
אני רוצה להיות אב שמתייחס אל הילדים שלו כאל שווים אליו, לא שאני החזק יותר והחכם יותר. רוצה להיות אב שמאפשר לילדים שלו להיות מי שהם רוצים להיות. רוצה שהם יראו איך אני חי את הערכים שלי וירצו ללמוד אותם מרצונם החופשי, שהם ירגישו שיש מבוגר חזק ואוהב לצידם שהם יכולים לסמוך עליו.
הרי כשאני צועק עליהם או מנסה להראות להם את הדרך בצורה כוחנית (כמו הדוגמה עם המוצץ), מראה להם מה נכון ולא נכון (מה שנכון בעיניי) באותו רגע, הם לא רואים בי מנהיג או אבא שאוהב, אלא מישהו גדול, מפחיד ומאיים. זה כמובן לא אומר לאפשר לילד לתקוע מזלג בחשמל או לרוץ לכביש כי אני לא רוצה לצעוק עליו, אבל כמה פעמים זה באמת קורה ביום-יום?
לטורים הקודמים:
- אב לתאומים: "מרוסק על הספה בתשע בערב"
- כשהאבא טבעוני והילדים רוצים עוגת שוקולד
רוב המקרים של ההתנגשויות בין רצונם של הילדים לרצונות שלנו הם בנושאים של מקלחת, שיעורי בית, שינה, ארוחות וכו'. האם אנחנו חייבים להיות כוחניים כדי לומר את המילה שלנו? האם חייבים להחליט שהדרך שלנו היא הנכונה? כשאנחנו אומרים "לא" ונאמנים לעצמנו, או כשמסבירים להם בהיגיון למה אנחנו מבקשים משהו מסוים, הם לרוב מקשיבים לנו.
אולי לפני שאנחנו מחליטים לחנך, לשים גבולות ולפתור את הבעיה עם הילד, כדאי לעצור רגע ולשאול את עצמנו איזה הורים אנחנו רוצים להיות.
לאפשר לעצמנו להיות מבולבלים ולא לדעת מה הפתרון, אלא להקשיב - אבל באמת להקשיב - לילד ומה הוא מבקש בעצם מעבר להתפרצויות הזעם. מה הוא מבקש מעבר למכות שהוא מחטיף לאחיו, מעבר להברזות שלו מבית הספר.
להסכים לא לדעת ולשאול את עצמנו את השאלות הכי קשות, השאלות שלא נעים לנו לגעת בהן, שאלות על ההורות שלנו ועל הילדים שלנו - מי אני רוצה להיות בתוך המריבה עם הבת המתבגרת שלי או מי אני רוצה להיות ואיך אני רוצה להנהיג את הבן שלי שמסרב לצאת מהחדר וכל היום דבוק למחשב.
אני מקווה שבפעם הבאה שאתקל במצב שבו הילד ירצה עוד מוצץ או בובה ויהיה במצב לחץ כלשהו, אני אעצור רגע, אקח נשימה עמוקה ולא אפעל באוטומט שלי. אזכיר לעצמי שאני רוצה להיות אבא שהוא מנהיג, אבא רגוע ומקשיב, ואפעל בהתאם.
רוי קוריטשונר
הוא אב לתאומים בני שנתיים וחצי, מטפל הוליסטי, מנחה סדנאות ומעביר הרצאות על סיפור חייו
