הבעיות הלא מדוברות של הנשים הפונדקאיות
ההחלטה המפלה שלא לאפשר לזוגות חד-מיניים לאמץ ילדים בישראל, הציתה מחדש את הדיון בפתרון הפונדקאות. אלא שמי שנעדר מהדיון על כך הוא האימהות הפונדקאיות עצמן, כשבעיה נוספת היא עצם הרעיון של פונדקאות מסחרית. כלומר, העובדה שזה בסדר לקחת כסף ולקנות את הגוף של האישה. אבל יש גם פתרונות ביניים ששווה לקחת בחשבון
בשבוע שעבר סערה קהילת הלהט"ב - ובצדק, על אמירת משרד הרווחה שלא צריך לאפשר לזוגות להט"בים לאמץ ילדים. מדובר באפליה קשה שנובעת מהסתכלות על זוגיות להט"בית כעל זוגיות חריגה ולא נורמלית. אבל זוגות רבים, להט"בים וסטרייטים כאחד, מחפשים גם פתרונות אחרים להורות, ואחד הפתרונות האלה הוא פונדקאות. פונדקאות היא מצב שבו אישה נושאת ברחמה ילד או ילדה עבור הורים אחרים שאינם היא. האם הפונדקאית יכולה לשאת זיווג של זרע וביצית שאינם שלה, או זרע עם הביצית שלה. כיום, כשמדברים על פונדקאות, מתייחסים בעיקר למצב הראשון, ובכל מקרה, התפקיד שלה הוא להיכנס להיריון דרך הפריה, לשאת את העובר, ללדת אותו ואז לתת אותו להורים.
בישראל פונדקאות מותרת רק לזוגות סטרייטים, ואסורה על זוגות להט"בים או על הורים יחידניים. החוק גם קובע מיהי האישה הישראלית שהגוף שלה יכול להימכר לפונדקאות - עליה להיות בין הגילאים 22 ל-38, והיא צריכה להיות כבר אחרי לידה אחת לפחות. חוסר היכולת של אנשים רבים בישראל להביא ילד/ה בצורה ביולוגית או דרך פונדקאות, והתור הארוך שמשתרך בפני אלה שכן יכולים להביא ילד/ה בפונדקאות, מובילים אנשים רבים לחפש אישה מחו״ל שתישא את העובר שלהם.
בעבר, מרבית מקרי הפונדקאות הגיעו ממקומות כמו הודו, נפאל, תאילנד ומקסיקו. בשנים האחרונות חלק מהמדינות הללו החלו לאסור על השימוש בפונדקאות מסחרית באופן גורף, או להתנות את השימוש בכך עבור האזרחים המקומיים בלבד. האופציות העומדות כרגע בפני זוגות סטרייטים בחו"ל מוגבלות לארה"ב, קנדה (פונדקאות אלטרואיסטית), גיאורגיה ואוקראינה, כאשר עבור זוגות להט״בים או נשים יחידניות, נותרו רק ארה"ב וקנדה. רוב מדינות אירופה אוסרות על פונדקאות מסחרית.
פונדקאות מסחרית לחו״ל נעשית דרך סוכנויות ומשרדי עורכי דין שיוצרים קשר עם הסוכנויות המקומיות ומסדירים דרכן את תנאי החוזה ואת ההבאה של הילדים לארץ, כולל הליכי אימוץ אם צריך. באתרים רבים שמפרסמים שירותי פונדקאות מסחרית, החוויה מתוארת כהגשמת חלום, ואפשר להבין אותם. זוג (או יחיד) שרוצה ילד בכל מאודו, מבקש לעשות דבר יפה. עבור רבים, חווית ההורות היא חוויה אלטרואיסטית של אושר. למרות הקשיים בהורות והאפליה המגדרית, מדובר מצב חיים שיוצר ומפיץ אהבה וטוב. הלב נמס כששומעות על סיפורים של זוגות ואנשים שהצליחו סוף-סוף להיות הורים בזכות אימהות פונדקאיות. האושר שם הוא אמיתי וטהור.
הקול שאינו נשמע
עם זאת, מי שקולן לרוב נעדר מהדיון הוא האימהות הפונדקאיות עצמן. "לא סתם חסר הקול של הפונדקאיות, כי הקול שלהן לא באמת נשמע", אומרת ד"ר אתי סממה מאוניברסיטת בן גוריון, שחוקרת את נושא הפונדקאות במחלקה לניהול מערכות בריאות. "אין עדיין מעקב או בדיקה או איסוף נתונים בצורה מסודרת. יש מעל אלף מקרים של פונדקאות בארץ בכל שנה, ומאות מקרים בחו״ל, אבל אף אחד לא רוצה לאסוף את הנתונים".
כמו תמיד, גם הפעם הסיבה קשורה באינטרסים כלכליים: "מאחורי כל סיפור מפרגן בתקשורת עומד מרכז תיווך בעל אינטרס כלכלי לצייר את המצב בצורה מאוד טובה, אבל התמונה שמוצגת היא ורודה מדי. לא כל פונדקאית שמבליטים אותה ושמים אותה בפרונט היא מייצגת של תופעת הפונדקאות". סממה חקרה וגילתה ש-60% מהפונדקאיות שנכנסות לתהליך בישראל כלל לא יולדות בסוף, אבל הסיפורים שלהן לא נכנסים לכותרות. מדובר בנשים ששילמו מחיר נפשי ופיזי גדול - הן הלכו למרפאות, הוכנסו אליהן עוברים, הן עברו זריקות, קיבלו הורמונים, אבל ההיריון לא קרה - ולא באשמתן.
ואז, מה שקורה הוא שמהבחינה הכלכלית והקרה הן לא מפוצות, ומקבלות רק כמה מאות שקלים. בנוסף, הן משלמות מחיר רגשי גבוה בגלל ההליך, ובגלל הציפייה שלהן לעשות טוב לזוג ובגלל הציפייה לקבל כסף על כך. קיימים גם מקרים שבהם הזוג מאשים אותן שהן לא ילדו, למרות שלא מדובר באשמתן ולעתים אפילו מדובר באשמת הזוג, שהזרע והביצית שלהם אינם פוריים.
בעיה נוספת שלא מדוברת כמעט, לפי סממה, היא ההשפעה שיש לפונדקאות על הילדים של הפונדקאית. אימהות פונדקאיות שפועלות ממניע כלכלי, עושות זאת פעמים רבות כדי לתת הזדמנויות לילדים שלהן, אבל הילדים, שהם לרוב צעירים כי אימהות פונדקאיות הן צעירות, רואים שאימא שלהם בהיריון ושהיא נותנת את הילד למישהו אחר, והם לא בטוחים שהם לא הבאים בתור. החוויה הזו יוצרת אצלם מצוקה מאוד גדולה.
האישה כתנור
אבל הבעיה הגדולה ביותר היא עצם הרעיון של פונדקאות מסחרית. כלומר, העובדה שזה בסדר לקחת כסף ולקנות את הגוף של האישה. הקנייה של הגוף - לא של העבודה שהגוף מייצר, אלא הגוף עצמו - הופכת אותו לשייך למי ששילם עליו. לא סתם קיימים סיפורים של זוגות שמגבילים את הנסיעות, העבודה, זמן קיום יחסי המין, מקום המגורים ומידת הכשרות של האוכל שהנשים האלו יכולות לאכול. פונדקאיות גם לא תמיד מעורבות בכל ההחלטות הרפואיות על ההיריון שלהן, כמו איפה הלידה תתבצע או כמה עוברים יוחזרו. זה אולי נשמע בסדר כי אנחנו רגילים להגיד לנשים בהיריון מה לעשות, או כי נראה לנו הגיוני שזוג ירצה לשמור על העובר שלו, אבל בפועל מדובר בשליטה מוחלטת בחיים ובגוף של האישה.
למעשה, בהצדקה של פונדקאות, אנחנו אומרים שהשליטה בנשים היא בסדר כי מעורב כאן כסף. אנחנו שוכחים ושוכחות שהכסף הופך את האישה לאובייקט, בין אם תנור, רחם או אינקובטור שמספק שירות, כשהתוצאה היא עבדות מודרנית המתקיימת בין אנשים בעלי כסף לנשים שצריכות אותו. ייתכן וגם יש בעלים שדוחפים את נשותיהם לפונדקאות כאמצעי להרוויח כסף.
גם בכלל לא בטוח שהעניין הכלכלי כל-כך משתלם. אם מחשבים תשעה חודשי לידה שבהם האם עובדת 24 שעות ביממה + טיפולים לפני + התאוששות אחרי, אנחנו יכולות להגיע לשכר מינימלי מאוד, ואפילו בפחות אם מתחשבים בכך שחלק מהכסף הולך להוצאות כמו: נסיעות, טיפולים רפואיים, טיפולים פסיכולוגיים והוצאות שוטפות. בגיאורגיה ואוקראינה מדובר בסכומים נמוכים אפילו יותר, כי העלות מלכתחילה נמוכה יותר לזוגות וכי הרבה סוכנים לוקחים לעצמם נתחים גדולים במהלך הדרך.
ההסתכלות הכלכלית הקרה היא זו שמובילה למחיקה של יותר ממחצית מהמקרים (60%) של אימהות פונדקאיות שלא ילדו, מחיקה של הצרכים של הילדים של הפונדקאיות ומחיקה של הצרכים של הפונדקאיות עצמן אחרי הלידה. הרי ההסתכלות עליהן היא כעל חפצים ולא כעל בנות אדם. עבור רבות מהן, במקרים שבהם קיים ניתוק מוחלט מהזוג, מדובר בטראומה. הן התחילו כנשים שכל הזמן דאגו לצרכים שלהן וטיפלו בהן, אבל ברגע שהילד הגיח לעולם, פשוט התעלמו מהן.
"צריך להבין שפונדקאות היא מערכת יחסים", אומרת סממה. "זו אומנם מערכת יחסים שנכנסנו אליה מתוך אילוץ, אבל זו עדיין מערכת יחסים וככה צריך להתייחס אליה. במקרים שבהם הזוג הוקיר והמשיך והוקיר במשך שנים את מה שהאם הפונדקאית עשתה, שלח לה סרטונים של הילד, התקשר בכל יום הולדת וחג והמשיך להגיד לה תודה - קרה משהו אחר. הפונדקאית הרגישה כמו בת אדם שרואים אותה מעבר לכסף, ושהיא עשתה מעשה אנושי אדיר. נשים פונדקאיות לא רוצות את הילד, הן יודעות שהוא לא שלהן, אבל הן כן רוצות לדעת שהוא בסדר, והן רוצות שיראו אותן כבנות אדם".
בהינתן ופונדקאות כבר קיימת בישראל, צריך לדעת סממה לפתוח אותה בפני כולם, ולוודא שמערכות היחסים עם האם הפונדקאית נשמרות. זו הדרך לדעתה להתמודד עם המצוקות הרגשיות גם של האם וגם של ילדיה - שאם הם יראו את התינוק, הם יבינו את המצב. זו גם הדרך הנכונה לעמוד מול הילדה שנולדה, כדי שהיא תדע שהיא באה לעולם ממקום של כבוד.
זו גם הסיבה, לדעתה, שמדינת ישראל צריכה לאסור על פונדקאות חו"ל כמו שהיא אוסרת על סחר איברים מחו״ל. זאת, מכיוון שאי אפשר להישאר בקשר עם הפונדקאיות מחו״ל בגלל מגבלות של מרחק ושפה. אבל בעיקר בגלל ששם מדובר בניצול של נשים עניות שהחוקים לא מגנים עליהן ושהכסף לא תמיד מגיע אליהן. "עם כל ההבנה וההתחשבות במצוקה של הזוגות, לא פותרים מצוקה של אחד דרך מצוקה של אחר. זה לא מוסרי", מסכמת סממה. "השאלה היא עד כמה מותר להשתמש באדם אחר כדי להגשים את המאווים שלנו".
בשורה התחתונה, ועם כל האמפתיה להורים שהאושר שלהם כן ואמיתי וכך כנראה גם הכוונה שלהם, מדובר בעוד דרך של החברה לשלוט בילודה של נשים, ולכן המדינה היא זו שצריכה לעצור את זה. כי כשהכוח לשלוט בילודה נמצא בידי המוסדות, הוא מביא לדברים קשים. במקרים קיצוניים יותר, הוא מביא להזרקות דפו פרוורה לעולות מאתיופיה לישראל, חטיפת ילדי תימן והבלקן, רצח של תינוקות נקבות במקומות כמו הודו וסין, מעשי אונס קשים של נשים בעיתות מלחמה ועיקורים המוניים. במקרים קשים פחות הוא מביא להחלטה בנוגע למי יכולה לבצע הפלה ומי לא, והתעלמות של רופאים מאמירות של נשים בחדר לידה.
מה שבטוח הוא שתמיד מדובר בהגבלות שפוגעות בנשים, ועם כל הכאב, הזכות להורות היא לא זכות בסיסית, אבל הזכות של אישה על גופה היא כן, והזכות הזו צריכה להישמר כל עוד היא לא פוגעת בזכותן של אחרות על גופן. כשמכניסים כסף למשוואת הפונדקאות, החירות מצטמצמת ופונדקאות הופכת למקצוע שלגיטימי לדחוף אליו נשים במצוקה כלכלית. לכן, אם הבעיה של נשים היא כלכלית, כנראה שהמדינה צריכה לבדוק איך היא משפרת את המצב הכלכלי של האזרחיות שלה.
ומה יכולים לעשות זוגות או הורים יחידניים שרוצים ילדים? פונדקאות אלטרואיסטית תוך שמירה על קשר עם האם, הורות משותפת ואימוץ (תוך הבטחה שלא להטיל לחץ על נשים ללדת ילדים במטרה לשלוח אותם לאימוץ). ואם נחזור להתחלה, יש לפעול לשבירה של המודל לפיו משפחה זה אימא, אבא וילדים, ולמצוא עוד מסגרות שיתופיות כדי להביא ולגדל בהם ילדים אהובים עם הורים אוהבים ומאושרים.
