הפסיקו לתייג את הילדים שלכם
חשבתם פעם מה קורה כשאתם אומרים על הילדים שלכם - "הוא השובב בבית" או "היא האחראית והרצינית"? ילדים לוקחים ברצינות את "תפקידי האופי" וזה עלול לפגוע בהם. מה כדאי לומר להם ומאילו אמירות עדיף להימנע?
לפעמים מבלי לשים לב אנחנו מייצרים לילדים שלנו "תפקידי אופי". שמתם לב שאצל רובינו לכל ילד בבית יש תפקיד? יש ילד אחד שהתרגל להיות הליצן, אחד תמיד יהיה השובב ואחד תמיד יהיה השקול והרציני. מה קורה כשהילדה הרצינית רוצה לעשות משהו שטותי או כשהליצן רוצה לדבר איתנו רגע על משהו שמאוד חשוב לו ברצינות?
לפעמים אנחנו מנהלים את התקשורת והציפיות בבית לפי ה"תפקיד" שכל אחד תפס בבית. אם הילד מאוד אחראי ורציני בדרך כלל ופתאום יעשה איזו שטות נתפלא ונאמר שממנו לא ציפינו. אם הילד כל הזמן מספר בדיחות ועושה שטויות אך בוקר אחד יקום עצוב או בלי מצב רוח, הנטייה שלנו תהייה לומר שלא מתאים לו להרגיש ככה והוא תמיד כל כך מצחיק. איך הוא ירגיש? האם אסור לו להיות עצוב?
במקרים מסויימים ה"תפקיד" כל כך מושרש בילד כי זו השפה בבית (כמובן בלי ששמנו לב), שאנחנו למעשה מונעים ממנו את שאר הרגשות וההתנהגויות. ברגע שהוא משנה את התבנית ההתנהגותית שלו אנחנו מגיבים בפליאה או בפסילה של התחושה או הרגשה החדשה כי זה לא "מתאים לו".
ילדים כמו גם מבוגרים חייבים להרגיש שייכים ומוערכים במקום שבו הם נמצאים, ובעיקר בבית. כמו גם מבוגרים שרוצים להרגיש שייכים ומוערכים במקום העבודה, בקרב המשפחה ובקרב קבוצת החברים. כאשר אנחנו מרגישים שאנחנו תורמים לסביבה שלנו ומקבלים הערכה על כך, הרצון שלנו לשתף פעולה ולתרום גדל, וכך גם אצל הילדים שלנו.
ניקח למשל את הילד שמצחיק כל הזמן. אם עד עכשיו נתנו במה והתייחסנו בעיקר ליכולת שלו להצחיק, לעשות שטויות ולקחת את הכול בקלות, אבל לא ציינו ושיבחנו ביום יום שום התנהגות אחרת שלו, הוא מבין שזה מה שעליו לעשות על מנת להמשיך להיות מוערך, על מנת ש"יראו" אותו. המסר שאנחנו מעבירים לו זה שאין לו מקום או יכולת להרגיש אחרת, וזה נכון לגבי כל תפקיד שהילדים שלנו מאמצים לעצמם בבית.
קראו עוד:
- לצאת מהבית עם בובה, כרית ושלושה מוצצים
- הפדיחות הגדולות בווטסאפ הכיתתי של ההורים
- האישה שדואגת לילדים לתיקי בית ספר
בשלב הזה שבו הוא כבר לא רוצה או לא יכול "למלא" את התפקיד הרגיל שלו, עולות בו חששות ושאלות בקשר למקומו בבית - האם רק כאשר הוא מצחיק אוהבים להיות בסביבתו? ואז מתוך המקום הזה של הבלבול ועל מנת לבדוק האם מותר או אפשר להיות משהו אחר בבית בדרך כלל נראה התנהגות הפוכה לגמרי ממה שאנחנו רגילים לראות אצל אותו הילד.
זה יכול לבוא לידי ביטוי בעצבים, התפרצויות, הרבה בכי ורגישות שלא היתה בעוצמה כזו קודם לכן. התנהגות כזאת נובעת מחוסר הבנה ובדיקה האם גם שלא ימלא את "התפקיד" שלו יותר עדיין נהיה פה ונאהב באותה המידה.
באופן טבעי לכל ילד בבית יש תכונות אופי שונות שבולטות. באמת יש ילד אחד שיותר מצחיק, קליל ופחות מחושב וילד אחר יהיה יותר אחראי שחושב קדימה. מה שחשוב הוא לשים לב למגוון תכונות האופי של כל ילד ולא רק לאלו הבולטות. בנוסף, שימו לב שכאשר אתם מספרים על הילדים אתם לא מגיבים במשפטים כמו "כן, איזה מתוק הליצן הקטן שלי" או "היא ממש כמו אימא אחראית".
כמובן שאפשר לספר ולשבח את הילדים על הדברים הללו אך שימו לב שזה לא הופך לתאור הקבוע של כל אחד מהם. עכשיו, נסו להתבונן על ה"תפקידים" אצלכם בבית, ומה היה ה"תפקיד" שלכם כשהייתם ילדים.
הכותבת
הינה מדריכת הורים בשיטת "בשביל ההורות", מרצה, מעבירה סדנאות ומייעצת להורים באופן פרטי בסלון ביתם.
לפנייה לכתב/ת 
