ביקורת סרט: "ואז היא הגיעה" - מלא בכוונות טובות - ולא עובד בכלל
עם סיפור שנע בין סרט בורקס לקומדיה רומנטית, ומתהלך על המתח העדתי-מעמדי, "ואז היא הגיעה" מלא בכוונות טובות - אבל לא מצליח להתעלות מעבר לצפוי. מזל שיש את אורנה בנאי וגידי גוב בהופעות אורח
עצוב, אך שוב ושוב כושלים יוצרים ישראלים בניסיונותיהם ליצור את הלחם והחמאה של הקולנוע האמריקאי - סרטים מצחיקים על זוגיות בהתהוות. "ואז היא הגיעה", סרטם של הבמאי רועי פלורנטין והתסריטאי שי להב (שמשמש גם כמבקר המוזיקה של ynet), מספק עוד עדות עגומה לקשר הבלתי אפשרי בין הקולנוע הישראלי לקומדיה הרומנטית.
עדים מטעם התביעה לא חסרים: "ילד טוב ירושלים" (2016), אף הוא בבימוי פלורנטין, וכן "זינוק בעלייה" (2014), הוכיחו שמשהו פשוט לא עובד. הדבר הקרוב ביותר לז'אנר הקומדיה הרומנטית שהצליח הקולנוע הישראלי להנפיק היו סרטי בורקס בנוסח "כץ וקרסו" ו"צ'ארלי וחצי", וכן סרט נשכח למדי - "סרט וארוחת בוקר", שפרדי שטיינהרדט ביים בשלהי שנות ה-70, עם מיקי קם ודורון תבורי בתפקידי מג ריאן ובילי קריסטל. בקיצור, לא משהו. לא משהו בכלל.
"ואז היא הגיעה" - שיש לו שם גנרי של קומדיות רומנטיות - מנסה לעשות רק טוב על הלב. מנסה, ולא מצליח. סיפורו של עורך דין חיפאי צעיר (מיכאל אלוני) העובד בפירמה המשפחתית היוקרתית, שמתאהב במלצרית ירושלמית (חן אמסלם), אחרי שזו שוכרת את שירותיו לסייע לאמה (עינת שרוף).
עד כאן סיפור שיכול היה, לפני ארבעה עשורים, לשמש בסיס לעוד סרט בורקס - ואין בכך, אגב, שום פסול. ואולם, המתח העדתי-מעמדי שהזין את הקומדיות העממיות ההן נוכח כאן לא כמחווה נוסטלגית אלא כדבר-עצמו, והתוצאה, אם להתבטא בעדינות, מעלה עובש וירוקת.
יתר על כן: הבחירה של יוצרי הסרט למקם את העלילה בעונת האליפות של הפועל חיפה, 1998/9 - נדמית תמוהה ומיותרת. נכון שהגיבור, חבריו ואביו אוהדים את הקבוצה ומסתבכים בסדרה של נדרים שאינם מסוגלים לקיים, אם רק תעפיל זאת לצמרת הטבלה – אבל איך זה קשור לסרט, בעצם? בשביל לשוב ולהראות (בהיעדר תקציב לניצבים) את אותו קומץ אוהדים יורדים מהיציעים בתום כל משחק, מנפנפים בידיהם בהתלהבות מעושה, ונעים בקצב של קשישים בתור לבוּפה הצהריים בבית אבות?
זו אינה היטפלות לקטנות. גיבורנו הוא מוזיקאי שזנח את אהבתו האמיתית לטובת לימודי המשפטים. בסצנה מרכזית הוא עושה את הקאמבק שלו בפאב מקומי, ומה שאמור להיות אחד משיאי הסרט - אפילו יואב קוטנר מטריח את עצמו להופעת אורח - מסתכם בנוכחות מנומנמת של חופן סטטיסטים שאמורים ליצור אשליה של קהל משולהב.
יש, אכן, משהו חובבני ועילג בסרט, שהופך את הצפייה בו למתסכלת. אחרי הכל, כוונותיו טובות. ובשם הכוונות הטובות האלה גויס אפילו גידי גוב למה שאמור להיות ה"שוס": זוהי הופעתו הקולנועית הראשונה מזה 24 שנה (מאז הופיע ב"אישה זרה" של מיכל בת-אדם מ-1993). גוב הוא כאן שופט בית משפט ציני ולא שגרתי, אך הופעתו המודעת לעצמה אינה מצילה את הסרט מעצמו, והטיפ הרומנטי שהוא נותן לגיבור המתלבט שלנו גובל, במחילה, בלעג והתנשאות כלפי נשים.
כן, לגיבור שלנו ישנם גם שני חברי ילדות (גל פרידמן וטל טירנגל), אבל נדמה שהם שם רק כי "צריך" (ומעניין שבקולנוע הישראלי תמיד מדובר בשלישיות – מאז "אסקימו לימון" ועד "הלהקה האחרונה בלבנון"). בכל אופן, הדינמיקה ביניהם איננה מתעלה מעבר למשעמם והצפוי. אורנה בנאי מצילה מעט את המצב בעוד אחת מהופעות האורח שהסרט משופע בהן – אולי משום שזה הדבר העיקרי שיש לו להציע לצופיו.
קוראים יקרים: חיסכו מעצמכם את המתח. לא באמת יהיה לכם אכפת במי משתי העלמות יבחר הגיבור שלנו. שתיהן משעממות וסתמיות באותה מידה, והוא - עוד יותר מהן. בסצנה כלשהי מזכירה אחת הדמויות סרט אמריקני סוג ז'. מודעות עצמית היא עניין ראוי, אבל אין בה כדי להציל את "ואז היא הגיעה" מהתחושה שזה בדיוק מה שהוא, רק בעברית. הקהל, שהחריש בהקרנה בה נכחתי, מעיד על כך שלא מדובר בטעות בזיהוי.
