"תכעס - אבל תילחם": היומן של אמיר פרישר גוטמן - חלק שני
"ההורים שלי מגיעים כל הזמן, עוזרים עם רוי, עוזרים בכול, במה לא. מי היה מאמין שבגיל 40 אמא שלי תפשוט ממני את הבגדים ותלביש אותי לפני ואחרי המקלחת": מהופעת התסמינים וחוסר הוודאות, דרך אבחנת הסרטן, ועד הבשורה כי היא שגויה והאושר שאחרי: היומן שכתב אמיר פרישר גוטמן על השנה המטלטלת בחייו - מובא כאן בשלושה חלקים. חלק שני
,8.4.16 רגע אחרי הבשורה
התרסקות
אף פעם לא ראיתי את ינאי בוכה. כמעט 13 שנה שאנו יחד, אבל עכשיו הוא בוכה בקול שמעולם לא שמעתי. רגשות אשמה מציפים אותי. מה הפלתי על החיים שלו? אני מפוצץ במורפיום, אבל את הכאב עליו שום סם לא יוכל לשכך.
אני נזכר בניסיון האחרון שלנו להרחיב את המשפחה. בתאומים שנפלו לנו באמצע חודש שישי, ממש לפני שנה. אם היינו עכשיו עם שלושה ילדים, מה ינאי היה עושה? אומרים שכל דבר קורה מסיבה מסוימת. האם היקום עצר את החלום המשפחתי שלנו, כי תכנן עבורנו מבחן קשה בהרבה?
אנחנו מחזיקים ידיים חזק־חזק. כמעט מוחצים זה את כף ידו של זה. נראה לי שככה אוחזים ידיים כשנמצאים במטוס בנחיתת חירום. החיים שלנו בהתרסקות, באמא של נחיתות החירום. עכשיו כל שנותר לראות הוא אם ננחת על המים, כמו המטוס ההוא על נהר ההדסון, ונצליח לצוף ולשחות לחוף מבטחים - או שנהיה כמו המטוסים שנעלמים אי־שם במצולות, לנצח.
כשהגוף בוגד: יומנו של אמיר פרישר גוטמן - חלק ראשון
הייתי רוצה לחבק אותו, אבל הגוף שלי פשוט לא יכול. הייתי רוצה לנחם אותו, אבל אין לי אפילו מחשבה מנחמת אחת בראש. חצי חיים נלחמנו כדי לייצר חיים זוגיים נגד כל הסיכויים. חצי עולם נסענו כדי להפוך להיות הורים. חצי מהזמן קרענו את התחת כדי לבנות בית, ועכשיו, אחרי שהצלחנו בכל, אני עומד להשאיר אותו אלמן. ורוי שלנו, רק בן שלוש וחודשיים, יהיה יתום. איזה חוסר צדק.
הדמעות זולגות. מעיניו. מעיניי. אף מילה לא נאמרת. עדיף שלא. להגיד משהו בקול רם זה להרוס כל תקווה.
,10.4.16 בתוך הכימו
המלאכית בלבן
הבוקר הזה שובר את כל השיאים. לא יכול לשכב. לא יכול לשבת. לא יכול לעמוד. לא יכול לסבול את הכאב הזה יותר. לא יכול להפסיק להקיא. לא מסוגל להתרומם מהאסלה. טעם של הקישון בחלל הפה. איך אנשים עוברים את הדבר הזה?
מוותר על הניסיונות לקום. זוחל על הרצפה לכיוון המיטה. אף תרופת הרגעה לא עוזרת. "די! די! אני לא יכול יותר," אני צועק. רוצה למות. אלוהים, קח אותי עכשיו.
פתאום איזבל נכנסת, כרגיל לבושה בלבן. ידה האחת על הגב שלי, השנייה על הבטן. חום מציף אותי. הכאב אט־אט דוהה. היא מצליחה להרים אותי מהרצפה אל המיטה. "תכעס," היא אומרת, "מותר לך. הכאב הזה קשה. תכעס. אבל תילחם. אל תוותר."
מה שלא עשו התרופות, עשה בכמה דקות מגע אנרגטי. לרופאים הקונבנציונלים יש פרוטוקולים. סטטיסטיקות. אבל התרופות לבד לא מנצחות אף מחלה. זו הנפש שלכם שחייבת לשתף פעולה.
המלאכית בלבן היא "ניצולת סרטן," שהפכה את הניסיון שלה לשליחות. מאותו רגע היא הופכת לדמות מפתח בשינוי התודעתי שלי. אחרי שנים שבהן סחבתי הרבה אנשים על כתפיי, אני מבין בעזרתה שעכשיו זה הזמן שלי לקבל בחזרה. גם פסיכולוגית המחלקה ועובדת סוציאלית מנסות לעזור לי להשתלט על הדיכאון. לצערן ולצערי אין מספיק תקנים, והן נאלצות לרוץ מחדר לחדר בניסיון נואש לטפל בכולם. לצערן ולצערי, מעטים האנשים במשרד הבריאות שמבינים שריפוי הגוף אפשרי רק אם במקביל דואגים גם לנפש. עד אז מתנדבים משלימים את המשימה. בעלי ניסיון, שרק הם באמת יכולים להבין מה עובר עליך. אנשים כמו גיא, שניצל כבר משלושה סיבובי סרטן ובא לתמוך במי שרק רוצה, הפכו להכי חשובים בתקופת הכימו שלי.
סבב הכימו נגמר, אבל התחושה המגעילה עדיין כאן. אין כוח להרים את הראש. להזיז את הגוף. לאט־לאט אתה מגלה שהסרטן לא בא לבד. יחד איתו מגיעות תופעות הלוואי מהתרופות, ואיתן כדורים למניעת בעיות אופציונליות. אחד כדי להגן על הקיבה, אחר כדי להציל את הכליות. שני סוגי טיפות עיניים כי הכימו עלול לפגוע ברשתית, ושני סוגים של שטיפות פה נגד פצעים וזיהומים. וכך מאדם בריא שבקושי נוטל אקמול, אני בולע כעשרה כדורים ביום.
ההחלטה לחשוף את דבר מחלתי הייתה בלתי־נמנעת כיוון שהיינו ערב מופע האיחוד. לא באמת הייתה לי ברירה, אבל ידעתי שזו ההחלטה הנכונה. שמעתי כל כך הרבה סיפורים על השחקנית האהובה שהייתה מגיעה לקבל טיפולים בלילות כדי שלא ידעו על מחלתה, או על המאבקים לשדר "עסקים כרגיל" אצל מפורסם אחר כשכבר אי־אפשר היה. התמודדות עם המחלה דורשת אנרגיות, וההסתרה שואבת אותן. כולם לא רוצים שירחמו עליהם, אבל האם לא חשוב יותר לקבל עזרה גם במחיר כמה מבטים נוגים?
באותם ימים קיבלנו מכל עבר הצעות לעזרה, ויכולנו לקבל אותן רק כי אנשים ידעו. לעיתים מאנשים נפלאים ולעיתים מגופים גדולים, כמו קופת החולים שלי ואפילו חברת הביטוח, שבניגוד לציפיות עזרו לנו מהרגע הראשון. כמויות האהבה והחיבוק החם שקיבלתי, קיבלנו, החזיקו אותנו מעל המים.
ופתאום, ארבעה ימים אחרי הכימו, אני קם ללא כאב, ואפילו ללא בחילה. לרופאה אני מודיע שאני מוכן ללכת הביתה. עוד יומיים פסח, ואז יום הולדתי .40־ה אין סיכוי שאני חוגג בבית החולים.
"נכין את מסמכי השחרור," מסכימים הרופאים. בינתיים מגיע שוקי ההילר ומטפל בי. בסוף הטיפול הוא יגיד לנו שהוא לא רואה סרטן. שלדעתו, הרופאים טועים. קשה לעשות משהו עם המידע הזה.
"רק תהיה עם מסכה, אל תתחבק ותתנשק עם אנשים, ואם עולה החום מיד תגיע בחזרה," משלח אותי צוות המחלקה לדרכי. בדרך אל הרכב כאב מזדנב אל ברך ימין. "טוב, זה טיפול ראשון, סביר שעוד יכאב פה ושם," אני חושב. ינאי שואל לפשר הצליעה הקלה, אבל אנו ממשיכים בדרכנו, "כי בכל זאת שכבתי עכשיו יותר מחודש."
הדרך הביתה נראית יפה מתמיד. למרות שראיתי אותה אינספור פעמים מאז היותי נער שבורח מהקריות לגלות את עצמו בעיר הגדולה - משהו בנוף השדות של רשפון וגעש, שמחליף את רצף הבטון מתל־אביב בואכה הרצליה, ריגש אותי יותר מאי־פעם. אלו הדברים הקטנים שאנחנו שוכחים להעריך בכל יום של שגרה, ואני רק רוצה בחזרה את השגרה. את הפקקים. את התור בסופר ואת חיפושי החנייה. כמה חבל שרק כשענן המוות מרחף מעל ראשך אפשר להבין מה באמת חשוב בחיים. "מסקנות מלאות אני אתן לכם בעוד שנה," אני מודיע לחברים, אבל השינוי, מבלי שבאמת אבין אותו, כבר מתחיל להתחולל לו מבפנים. זו הפעם הראשונה שלי בבית זה חמישה שבועות, אבל זה לא אותו הבית. כילד אייטיז קלאסי, המחשבה הראשונה היא על הסצנה מ"אי־טי," כשהעולם מגלה את החייזר המתוק, ונאס"א, הסי־איי־איי ושאר הכוחות המיוחדים עוטפים את הבית בניילונים ומייצרים חלל סטרילי. כך גם אצלנו. כל מי שנכנס עובר חיטוי מיידי ומקבל כפפות, ניילונים, מה שאפשר. צריך רישיון לנשום פה. אמא של ינאי, שלא חיה בארץ, מחליטה להישאר בישראל והופכת למנהלת המזון והמשקאות שלי. תודה לאל, מדובר בבשלנית הכי טובה שאני מכיר.
ההורים שלי מגיעים כל הזמן, עוזרים עם רוי, עוזרים בכל, במה לא. מי היה מאמין שבגיל 40 אמא שלי תפשוט ממני את הבגדים ותלביש אותי לפני ואחרי המקלחת. הם משדרים חוזק, אבל אני רואה בעיניים שלהם את הפחד הנורא, להיות הורים שהסדר בחייהם התהפך, ויש מצב שהם יקברו את הבן שלהם. למחרת אקום עם כאבים בעוצמה שמזכירה את אלו שבגללם התאשפזתי. המחשבה ש"זה בטח לוקח כמה טיפולים עד שזה משפיע לגמרי," וחוסר ההבנה כי משמעות הדבר היא שהכימו לא צלח, גורמים לנו להעביר את אותו יום בהכנעה בבית.
,25.4.16 היום יום הולדת
משבר גיל 40
שנים אני במרמרת יום הולדת, וגיל 40 הלחיץ אותי במיוחד. גיל כל כך מוגזם! זה מחייב משבר. אבל כמה שחיפשתי, לא מצאתי. רוי הוא התגשמות כל חלומות ההורות. החיים עם ינאי רק נעשים טובים יותר. וגם בצד המקצועי שנינו במגמת עלייה.
כמובן כל תיאוריית האין־משבר שלי קרסה עם האשפוז הראשון. הרי כיאה לגברים בגילי, יכולתי לקנות מכונית מרוץ או יאכטה, אולי אפילו לבגוד בבעלי עם המזכירה, או להתחרפן בהודו - אבל לא! אני חייב להיות מיוחד, אז הגוף שלי הביא לי וואחד משבר. בגידה! אפילו ארדואן לא היה יוצא מזה.
התוכנית המקורית הייתה לחגוג על חוף במזרח הרחוק. בטן־גב, רוי, ינאי ואני. בלי פסטיבלים. מקסימום כשנחזור, נצא לארוחה עם כמה חברים. והנה בוקר היום הולדת הגיע. מול המיטה היה תלוי שלט שהדפיסה אחות מתוקה: "הפי בירסדיי אמיר." איזה בירסדיי? חרא דיי!!
יוני, גיסי, הגיע עם פנקייק בננה. חברתי יעל, שמספר הפעמים שהיא ישנה במחלקה גרם לכולם לחשוב שהיא אחותי, שלפה את האייפון, אבל לא הצלחתי לחייך, בקושי לטעום. אם רק הייתי יודע שכמה ימים אחר כך יטילו עליי עוצר תזונה, הייתי דוחף את הפנקייק הזה, גם אם זה היה הדבר האחרון שהייתי עושה.
וזה עוד היה החלק הטוב של היום. בהתייעצות של כל מומחי הסרטן הרלוונטים משלושה בתי חולים בקבוצת ווטסאפ שינאי פתח, מחליטים על פרוטוקול חדש: שמונה ימי טיפול רצופים. ביום הראשון תרופה ביולוגית, אחר כך חמישה ימי כימו, ואחרי חצי יום מנוחה עוד תרופה ביולוגית מונחית מטרה.
"זה טיפול אגרסיבי, הוורידים שלך לא יעמדו בזה, יש לך תור לפיק־ליין," אומרים לי. מכל הימים בשנה, דווקא היום צריך להחדיר לי צנתר מרכזי לווריד?
איכשהו חצי הורדמתי, ושלוש שעות אחר כך התעוררתי עם שני ברזים היוצאים מחור ביד ומחוברים בצינור ישירות אל עורק הלב. תאריך יום הולדתי היה כתוב על התחבושת הטרייה. יופי של מתנת יום הולדת.
מאי ,2016 עדיין מאושפז
הוראות הפעלה
חולים,
כחולה סרטן אתה סופג. סופג כאבים, סופג טיפולים, סופג תופעות לוואי ומיני זיהומים. כל אלה נסבלים, מתברר. הבעיה היא עם האנשים. מי שסביבך רוצה לעזור, אבל לא ממש יודע איך. ניצולי הסרטן מלמדים אותי שהעולם נחלק מעכשיו לכמה סוגי אנשים. אלו "שלא רוצים להפריע," קבוצת ה"סמס פעם בשבועיים להשקטת המצפון," אלו שהופכים "סופר־יעילים," ו"המומחים לסרטן" עם "המכר שהיה לו בדיוק את אותו הדבר." הם יבואו ויספרו ש"כורכומין נלחם רק בתאים הרעים" ו"חלב נאקות הוא האנטיביוטיקה של המאה ."21־ה אתה מעניק לכולם חנינה הומניטרית מיידית. הרי אף אחד לא מגיע לחיים מצויד במדריך "החיים לצד חולה סרטן." כולם רוצים להגיד את הדבר הנכון. אבל מהו הדבר הנכון? יש כזה בכלל? לדוגמה, צירוף המילים "קטן עליך." אחד מתוך שלושה אנשים יאמר את זה. שטות גדולה. ככל שמנסים לגמד אותו, את הסרטן הקטן, מגמדים בעצם את החולה. אתה הרי מרגיש שהוא מכריע אותך, אז מה זה אומר עליך שאתה נכנע לכישופיו? עדיף להגיד, "אין לי באמת מושג עד כמה גדולים כאביך, ואני כאן, תגיד לי מה לעשות כדי לעזור לך לעבור את זה." לא צריך לייפות את המציאות, בגיל 40 אדם כבר לא משקר לעצמו.
עוד ביטוי עידוד נפוץ היה "אתה נראה ממש טוב." כן, יחסית למי שנמחץ על ידי קדימה של רכבת. ותרו על זה. סרטן אינו פוגע ביכולת השיפוט בעודך מביט במראה.
תחת הכותרת "משפטי מחץ למחזמר" אני אוגר באייפון הרבה רגעים קומיים. "אני מתה עליך," מתפרצת חברה, ואני מזכיר לה שמי שמת פה זה אני, אז שלא תגנוב את הפוקוס. "יום יבוא ועוד נמות מצחוק מהסיפור הזה," נכשלת לשונו של חבר אחר. "מקווה שרק מצחוק," אני עונה.
צ'אצ'ה, ידידת המשפחה, מטפלת אלטרנטיבית, מתקשרת אל ינאי. היא ביקרה אותי עוד כשהייתי במחלקת עור, ובמהלך הטיפול הניחה לאורך גופי מגנטים המייצרים כנראה אנרגיות שברורות רק לה ומלמלה בספרדית. מבפנים נקרעתי מצחוק, אבל מה שלא הורג אותך מחשל אותך, ובכלל, זה בטח לא יזיק, אז שתקתי. באותו ביקור היא אמרה לינאי שלדעתה מדובר בזיהום. עכשיו היא חוזרת על דבריה. "זה לא נראה לי סרטן," היא מתעקשת. היא לא הראשונה, וגם לא האחרונה. מגדת עתידות מיפו תהיה השלישית שתתנגד לאבחנת הרופאים.
בהתייעצות עם מנהלי המחלקות ההמטולוגיות בתל־השומר ובהדסה, ינאי שואל אם לא כדאי לקבל חוות דעת נוספת על ממצאי הפתולוגיה. שניהם אומרים שהפרופסור שחתום על האבחון, יחד עם שני הפתולוגים הראשיים של בית החולים, הוא האורים והתומים בתחום הלימפומה בארץ. על כן הם ממליצים לשלוח את הפתולוגיה.
למזלנו, הספק לגבי תת־הסוג הסרטני שלי היה מנת חלקם גם של הרופאים באיכילוב, והם נעתרים אחרי היסוס. בניגוד לרצונו של ינאי, הם מתעקשים לשלוח את החומרים בעצמם, בצירוף פנייה מהרופאה האחראית שלי, "כנהוג במקרים כאלה."
עוד יום ועוד יום. מצבי משתפר מעט, ושוב אני מבקש להשתחרר. להקיא אני יכול גם בבית. אני מחליט לקבל החלטות בעצמי. אז הנה החלטתי: חוזרים הביתה.
יוני ,2016 בקומה הגרעינית
חדשות טובות
למוד ניסיון הגעתי בפעם השנייה ל"קומה הגרעינית" באיכילוב. שוב תור של אנשים, שמביטים זה בזה, ואפילו קצת מרחמים זה על זה. כולנו באותה סירה, לנו מותר. בניגוד לביקורי הקודם כאן, הפעם אני מצויד בטכניקת הדמיון המודרך. כשהמיטה נעה קדימה ואחורה בתוך המנהרה השחורה עם הנורות האדומות, אני עובר במחשבותיי אזור־אזור בגופי, מדמיין שהכל נקי, ללא מחלות, ללא זיהומים.
שלושה חודשים אחרי הפעם הראשונה, אנחנו מחכים הפעם לבשורה טובה. הרי הכאבים פחתו משמעותית, כמה ימים טובים עברו עליי. אנחנו מתפללים.
למחרת מגיעות תוצאות הבדיקה. כל כך מהר? הרי בפעם שעברה זה לקח חמישה ימים. על בשרי אני לומד שבשורות טובות מגיעות מהר.
אני מחפש מילים מוכרות בין המונחים הרפואיים, והנה בשורה התחתונה, שחור על גבי פאקינג לבן, כתוב שאין לי כלום. כלום! אין סימן ולו קטן המעיד על מחלה פעילה.
"זו התוצאה הכי טובה שאפשר לבקש," תזרח מאושר מנהלת המחלקה. "ניתן לך סבב רביעי של כימו שיחסל סופית כל אופציה למחלה, ואז נלך להשתלת מח עצם."
אופטימיות אמיתית באוויר. סבב הכימו הרביעי עובר חלק. אפס כאבים. אפס תופעות לוואי. המציאות מיישרת קו עם התוצאות. כמו בסבב השלישי, גם הפעם אני מקבל חדר במחלקה השנייה, שרק עכשיו בונים. "זו המחלקה הקלה, תשמח שאתה בצד הזה," אומרת לי האחות. מהר מאוד החדר הופך להיות מעין לאונג' של מסיבות. אף אחד כבר לא חושב שאני עומד למות בקרוב.
,13.6.16 אחרי הכימו האחרון
שמעתם? אני מת
שש בבוקר. בדיקה שגרתית. דופק, תקין. לחץ דם סביל. חום, אין. "איך אתה מרגיש הבוקר"? שואלת האחות.
"ממש טוב, אמנם עבר רק יום מאז הכימו, אבל נראה לי שאלך היום הביתה," אני עונה וחוזר לנמנם. מכיוון הנייד נשמעים זמזומי רטט. מי מחפש אותי בשש בבוקר? עוד רטט מגיע. אני מביט בצג. קרן, חברה שלי מגיל ,13 מחפשת אותי. טוב, היא עובדת ברדיו, קמים שם מוקדם. אכין קפה ואחזור אליה, אני מסמס לה "מיד איתך."
"לפחות אתה בחיים," היא חוזרת אליי במהירות האור. התשובה הזאת נראית לי המשך ישיר לציניות ששולטת בשיחותינו עוד מהתיכון. יעברו עוד 20־כ דקות עד שאתפנה לנייד. על הצג עשר שיחות שלא נענו, רובן ממספרים שאיני מזהה. "משהו קרה," אני חושב וחוזר לקרן. מעבר לקו נשמע בכי היסטרי. אני מתאמץ להבין מה היא אומרת. "מי הודיע שאני מת"? "קיבלנו בקבוצת ווטסאפ של החדשות," היא מתייפחת. והנה אני קורא בעצמי את הידיעה על מותי.
בן אדם, אתה מת!
אני מעלה פוסט עם השיר שמתרוצץ לי בראש כבר שעתיים, ."I'm Still Standing Yeah Yeah Yeah" שעתיים של שיחות טלפון נרגשות, ולחדר פורצים אנשי ההשתלות בבית החולים. יש להם בשורה משמחת עבורי.
ביום אחד מספידים אותי, ומקימים אותי לתחייה: יש תורם מוח עצם, חייל יקר בן 100 ,19 אחוז התאמה גנטית. הכי טוב שאפשר לבקש. ידעתי שמצפים לי בין 20 50־ל ימי בידוד אחרי ההשתלה, אתגר נפשי מטורף. החלטתי שאצלם הכל לסרט. יומיים אחרי "יום מותי" שוחררתי לביתי עד להשתלה, וכאן בעצם השתנתה העלילה של חיי.
רבים מהמומחים שאיתם התייעצו אייל וינאי הציעו שאת ההשתלה אעבור בבית החולים תל־השומר. סירבתי לעזוב את איכילוב. האמנתי ברופאות שלי, הצוות טיפל בי באהבה, אבל לא היה לי סיכוי מול שני השוורים המנהלים את חיי. וטוב שכך. התעקשתי לבשר זאת בעצמי לצוות של איכילוב. 21־ב ביוני בישרנו לרופאות על המעבר. "תעשה מה שמרגיש לך שהכי טוב לבריאות שלך," הן אמרו.
בכל יום שישי, שוקי ההילר בא אליי הביתה, לאזן אותי. בי הוא טיפל כמעט ללא מילים, אבל השיחות שלו עם ינאי עברו לבסיס יומי. שוקי לא רגוע. ההשתלה מטרידה אותו. הוא מתעקש שאין לי סרטן. הוא המנוע של ינאי, וינאי לא עוצר.
היומן פורסם במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
