אחרי 27 ניתוחים ב-20 שנה – רגלו של דוד ניצלה
שני עשורים לאחר שנפצע מטיל של החיזבאללה בלבנון ורגלו רוסקה, עבר השבוע דוד נרבוני מכרמיאל את הניתוח ה-27 במספר – להחזרת רגלו לתפקוד מלא. רופאיו אומרים כי מדובר בניתוח האחרון שעליו לעבור. "דוד לא ויתר גם מול כאבים וסבל", אומר הרופא שטיפל בו, "הוא מלא מוטיבציה ונחישות אדירה"
צפו במנותח מוח מנגן על גיטרה תוך כדי ההליך:
מצילים את הרגל של דוד: דוד נרבוני, שנפצע ב-1997 באורח קשה מפגיעת טיל נ"ט בלבנון ועמד בפני קטיעה של אחת מרגליו, החליט לא לוותר על רגלו ועבר 27 ניתוחים ב-20 השנים האחרונות.
השבוע הוא אמר בהתרגשות: "אני הולך, רוכב על סוסים, על אופניים, אני עושה שיט קייאקים, אני שוחה בריכות, אני גולש על רולר בליידס, קורקינט, מתנדב במשטרה, הכל. מי שראה את הפציעה שלי בסמוך להתרחשותה מתקשה להאמין שאני על הרגליים ולא בכיסא גלגלים".
נרבוני – בן 39, נשוי ואב לשלושה - נפצע קשה בשנת 1997 מפגיעת טיל נ"ט של חיזבאללה, בדרך העולה למבצר הבופור. הוא היה אז חייל בן 19. למרות חומרת הפציעה, שמחייבת במקרים רבים קטיעה, החליט מנהל המחלקה האורתופדית במרכז הרפואי "זיו", הפרופסור אלכסנדר לרנר, להילחם ולהציל את הרגל בכל דרך אפשרית.
"ראיתי איש צעיר מלא מוטיבציה שתפס את הפציעה שלו כמכשול זמני, עליו ניתן להתגבר. לאורך כל הדרך, עם הניתוחים הרבים והמסובכים שהצריכו החלמה ארוכה בכל פעם ושיקום ממושך ומפרך, דוד התנהג כמו פייטר וחזר ואמר: 'זו הרגל שלי. זו הרגל שלי'. זיהיתי בו נחישות אדירה שלא לוותר, למרות הקושי והכאבים הבלתי נסבלים".
פרופ' לרנר, מומחה לפציעות מלחמה ופגיעות גפיים מורכבות, מוסיף: "אחרי כל הליך ניתוחי, קשה וכואב ככל שיהיה, דוד התעקש לעמוד על הרגליים ולנסות ללכת עם הברזלים, הברגים וכל אתגר שיקומי וטיפולי שניצב בפניו. הרגשתי שאני חייב לתת לו את הדבר שהוא רוצה מכל – לשמור בשבילו על הרגל שלו".
"שלא יעזו לכרות לי את הרגל"
הניתוח האחרון, ה-27 שעבר נרבוני ב-20 השנים האחרונות, נועד להוציא בורג מכאני טלסקופי שהושתל לפני שנתיים בירכו במטרה להאריך את עצם הירך. שלט חיצוני כיוונן את פתיחת הטלסקופ בכמה מילימטרים בכל פעם, כך שהעצם תיבנה והרגל הפגועה תשתווה באורכה לרגל הבריאה.
"בתקופה שאחרי הפציעה היו לי הרבה זיהומים וסיבוכים בגלל הניתוחים הראשונים. היו אז השתלות ושחזורים של הרקמות והשרירים", מספר נרבוני. "בכל פעם הרופאים היו אומרים: 'די, כבר, די, צריך לכרות את הרגל'. פרופ' לרנר היה היחיד שהתנגד בכל תוקף ועמד על דעתו כי הוא מסוגל להציל את הרגל ושלא יעזו לכרות אותה.
"היה לי מזל גדול שפרופ' לרנר היה שם, מהרגע הראשון שבו הגעתי לחדר המיון מדמם ומעורפל לאחר הפציעה. מההתחלה הוא לקח אותי תחת חסותו כפרויקט עוד כשהיה דוקטור, לפני שהפך לפרופסור. כל אורתופד אחר היה ודאי כבר כורת לי מזמן את הרגל.
"אפילו כשעברתי לגור במרכז הארץ, בירושלים, הוא נותר הרופא שלי. הרי אף אחד חוץ ממנו לא מכיר אותי ואת הרגל שלי כמוהו".
לפנייה לכתב/ת 
