החלטות או לא להיות / מליניאק
ההישג של נבחרת העתודה מרגש, אבל השאלה החשובה היא מה יעשו הצעירים עכשיו. קבלו טיפ: עדיף למצוא קבוצה צנועה שתיתן לכם דקות מלגזור קופון כספי בקבוצה גדולה שתייבש אתכם
כמו כולם, גם אני התרגשתי במשחקי נבחרת העתודה. פעם בכמה שנים נבחרת כדורסל צעירה שלנו מצליחה להגיע לחצי גמר או לגמר אירופי, ומעוררת פרץ פטריוטיות. זה קורה בשילוב של מחזור שחקנים טוב וסיטואציה שצריך לדעת לנצל. לאן נעלמת הפטריוטיות, כשקבוצות ליגת העל עולות עם יליד ישראל אחד בחמישייה?
החגיגה הסתיימה והגיע הזמן לחזור לעניינים. מרתק לראות מה באמת שווים שחקני העתודה שריגשו אותנו באליפות אירופה, כשיתמודדו מול שחקנים בוגרים. יש שחקנים שמתפתחים בגיל צעיר. ילדים שצומחים ל־1.90 מטר בכיתה ח', אבל כשמפסיקים לגבוה היתרון הפיזי נעלם. הלך הפלא, נשאר הילד. יש שמתקשים להתמודד עם הלחץ בגיל צעיר, והכישרון פורץ מאוחר.
שחקנים ישראלים בוגרים מהאירופאים בני גילם. הם אמנם לא משרתים ב"דובדבן", אבל כולם מתגייסים, עוברים טירונות, מתבגרים. חצי הגמר נגד צרפת, למשל, נראה כמו משחק של בוגרים מזוקנים נגד נערים, שחלקם לא מתגלחים עדיין. היתרונות שלנו ילכו ויצטמקו ככל שהשחקנים יתבגרו, והאתלטיות של הצרפתים, הספרדים והליטאים תבוא לביטוי תוך שנתיים־שלוש.
מישהו זוכר שבנבחרת ספרד שהפסידה לישראל בחצי הגמר ב-2000 שיחקו פאו גאסול, קרלוס נבארו וחוסה קלדרון?
אלוהים או שטיח?
קבוצות ליגת העל ונבחרות צעירות הן עולמות שונים. בנבחרות הצעירות ההכנות ארוכות, המשימה קצרה, והמאמן הוא אלוהים. קובע קריירות של שחקנים. בקבוצות מקצועניות ההכנה קצרה, המשימה ארוכה והמאמן הוא שטיח. למאמן בליגת העל יש מעט שליטה בשחקנים, במיוחד על אלו שמרוויחים פי כמה ממנו. לכן סמרטוט כמו סוני ווימס הרשה לעצמו לפתוח ג'ורה על המאמן, וארז אדלשטיין הלך הביתה.
מחמאות לעודד קטש, נתי כהן ועדי עמוס. נבחרת העתודה הייתה קבוצה מאומנת. בנבחרת צעירה למאמן יש זמן ללמד יסודות, להקשיב לשחקנים. כשמאמן נבחרת נותן הזדמנות לשחקן צעיר, הוא מקבל צל"ש. כשמאמן בקבוצה בוגרת מעז לשתף צעירים ומפסיד, מעיפים אותו הביתה באמצע העונה.
ניצחון בודד יכול לשנות טורניר שלם. זה קרה בניצחון על ליטא החזקה, שלמעשה הבטיח את המקום הראשון בבית המוקדם (למרות שעוד נותר משחק מול אוקראינה), סידר מפגש הצלבה עם איטליה - הנבחרת הפחות חזקה בבית המקביל, ופתח את האוטוסטרדה לגמר. איסלנד ברבע הגמר, צרפת בחצי הגמר, וההפרשים מדברים בעד עצמם.
רוב הקבוצות שנתקלו באזורית המתחלפת של ישראל (מי אמר שאזורית יצאה מהאופנה?) העיפו כדורים לשלטי הפרסומות (מי אמר שמסירות בקפיצה הן באופנה?). כדורסל הוא משחק לגבוהים ואין לנו גבוהים, אבל שוב הוכח שבשביל לסגור בריבאונד מספיק 1.95 מ'. תענוג לראות את נבחרת העתודה סוגרת לריבאונד ויוצאת למתפרצת. למה זו בעיה בקבוצות?
שוב הוכח שבשביל לשחק מהר לא צריך לרוץ מהר, הכדור צריך לטוס. די לכדררת.
אל תתפתו
לאן ממשיכים השחקנים מכאן? ההחלטה שיקבלו שחקני העתודה לגבי עתידם היא קריטית. שימו לב איך ההחלטות שקיבל גל מקל טילטלו את הקריירה שלו. ההחלטה ללכת לקולג' בוויצ'יטה
סטייט הייתה טובה. החזרה למכבי ת"א הייתה טעות גדולה. הוא נחלץ ממנה בדיוק לקבוצה הנכונה - גלבוע/גליל, זכה באליפות, שנתיים וחצי מצוינות.
היציאה לבנטון טרוויזו לא קידמה אותו באירופה. את העונה הבאה הוא פתח בבית, כי התעקש על סעיף יציאה באמצע העונה. למזלו ירד מהעץ בזמן, והצטרף למכבי חיפה בתזמון פנטסטי עם צוות שכלל את דונטה סמית', פול סטול, פט קלאת'ס ושות'. לגוף מושלם היה חסר רק "מוח", ומקל הוביל את מכבי חיפה לאליפות. ההרפתקה ב־NBA מתחלקת לחוזה בדאלאס מאבריקס, והמשך שנמתח כמו מסטיק, מפציעה וירידה לליגת הפיתוח, להרפתקה קצרה בניו־אורלינס שהוציאו אותו לגמרי מהתמונה.
מסע בערבות רוסיה וייבוש על הספסל בבלגרד הובילו אותו לחוזה ענק במושגים של מכבי ת"א, בטיימינג הכי גרוע שהפך לעקב האכילס שלו. שתי עונות בלהות אצל שישה מאמנים, יחס משפיל שכלל צירוף לבדיקת סמים של סוני ווימס ו־ויקטור ראד, דחיקה לקצה הספסל, שחרור מבזה.
מה יכולים ללמוד שחקני העתודה? שתהילת עולם חולפת לפעמים מהר. שמי שחולם להגיע למכבי ת"א או להפועל ירושלים, שינסה זאת בגיל 23־22, בתנאי שיהיה מספיק טוב להיות שחקן שמיני־תשיעי לפחות. רפי מנקו, מהישראלים הבולטים העונה, לא מספיק טוב לשחק בירושלים.
בקיץ הבא נתנאל ארצי ויובל זוסמן כבר לא ייהנו ממעמד "הצעירים המדליקים מהעתודה 2017". עתידם של שחקני העתודה יהיה נתון בידי מאמנים שחיים ממשחק למשחק. למאמנים יש משימות הרבה יותר חשובות מקידום צעירים. נבן ספאחיה, שיודע ששישה מאמנים לפניו לא השלימו עונה מלאה, צריך לבנות קבוצה מ-11 שחקנים שלא שיחקו ביחד, והמועדון מחויב לספק קבוצה מצליחה וסוחפת, למינויים שנתנו לו עוד צ'אנס.
רוב הקבוצות צריכות שני צעירים רק בשביל לרשום אותם בטופס. קבוצה שתחתים שחקן עתודה תיהנה גם מקצת זוהר שדבק בנבחרת הזאת. לשחקן זה לא יעזור, כי לקבוצה גדולה צריך להגיע שחקן מוכן. מחתימים אתכם רק בשביל שלא תלכו למתחרים. אל תתפתו. בחרו בקבוצות עם מאמן מצוין שכבר קידם צעירים.
ניקולה וויצ'יץ' הביא למכבי ת"א את דראגן בנדר. כל מחלקת הנוער עבדה לבנות אותו ל־NBA. כישרון גדול, 212 סנטימטר, נבחר רביעי בדראפט בגיל 18! וויצ'יץ' דחף שבנדר יקבל כל דקת משחק פנויה, וכמה הוא שיחק בעונת 2016? 12.9 דקות. נראה לכם שיובל זוסמן ישחק יותר מבנדר? הלוואי שיתורגל בעשירייה באימון.
מכבי ת"א והפועל ירושלים אינם בתי ספר, אלא מקום עבודה. ותרו על 70 אלף דולר בגיל 21, ותרוויחו 350 אלף בגיל 23.
די לבכות על קטש
בתקופה בה מעמד המאמנים הישראלים הולך ומידרדר, עודד קטש, נתי כהן ועדי עמוס נהנו מרגע של עדנה. תענוג לראות מאמנים ישראלים שמקבלים קרדיט על הצלחות, אבל אפשר
להסתפק בעובדות. אין צורך להפליג למחוזות הפנטזיה, ולקונן על בסיס יומי על האבסורד הגדול - לעודד קטש אין קבוצה בליגת העל.
הסיבה הוא קטש עצמו, שהחליט למשוך את המו"מ עם אילת עד שכל העמדות היו תפוסות. אילו עודד היה מחליט לחתוך את המו"מ עם אילת יותר מוקדם, כנראה הייתה לו קבוצה. קבוצות לא אמורות לחכות עד אמצע יולי בלי מאמנים, ובעלי קבוצות לא יפטרו עכשיו מאמנים חתומים בשביל להחתים את עודד קטש. איזה עוול נגרם ולמי?
אריק שיבק פוטר פעמיים באמצע העונה, אחרי שהגיע עם אילת לגמר ואחרי שלקח אליפות עם ראשון־לציון. זה עוול!
לפנייה לכתב/ת 
