הפיקסיז בישראל: יורים להיטים, בלי סנטימנטים
גם הפעם, כמו ב-2014 בבלומפילד, עלו פרנק בלאק וחבריו לבמת אמפי קיסריה, שלפו את הגיטרות והפגיזו את הקהל המאושר בלהיטים - בלי שלום אחד לרפואה. אז אולי אין סנטימנטים מיוחדים כלפי הישראלים, אבל מי צריך "הלו, תודה רבה!" עם כזה רפרטואר עמוס המנונים
היום (ד') הם יגיעו שוב לקיסריה, מחרתיים לספרד. בשבוע הבא הם עושים את צרפת, אוסטריה, גרמניה ובלגיה. ולא לשכוח שבתחילת השבוע הם כבר סימנו וי על צרפת וכמה ימים לפני כן קפצו לשווייץ ולפינלנד. כן, הפיקסיז באו לכאן לתת עבודה, כי אנחנו רק עוד סיכה שננעצה במפת ההופעות העמוסה שלהם, אבל איזה יופי של עבודה זו הייתה.
מי שנכח בהופעה הקודמת שלהם ב-2014 בבלומפילד, לא הופתע אמש (ג') כשפרנק בלאק והקולגות עלו לבמת קיסריה - בלי שום "ערב טוב קיסריה". גם "שלום" או אפילו "Hello" לא היו שם, מעט אחרי החימום של גבע אלון וה-Vegan Friendly - אבל היה מטח של להיטים שהתחיל בן רגע וכלל בסופו לא פחות מ-31 שירים. ללא אינטראקציה עם הקהל, ללא מחוות. רק הרבה שירים ותיקים ואהובים וגם כמה שקצת פחות - כי בכל זאת לסיבוב הנוכחי קוראים "Head Carrier", שמו של האלבום האחרון.
אז להם אולי אין סנטימנטים מיוחדים כלפינו, אבל לקהל שמילא אמש את קיסריה עד אפס מקום זה לא הפריע. סביב הדוכן בכניסה שמכר חולצות של הלהקה ב-100 שקלים, וגם דיסקים וכובעים, הייתה התגודדות גדולה, והמעריצים הצטיידו וצעדו פנימה בעיניים נוצצות.
בכל הופעה בוחרים חברי הלהקה רשימת שירים לפי מה שבא להם באותו ערב, ולקהל הישראלי חובב הנוסטלגיה נותר רק לכסוס ציפורניים ולקוות שבלאק, ג'ואי סנטיאגו, דיוויד לאברינג ופז לנשנטין יעשו עמו חסד וינגנו כמה שיותר שירים מ"Doolittle" ,"Surfer Rosa" ,"Bossanova" ו"Trompe Le Monde", וכמה שפחות מ"Indie Cindy" ו"Head Carrier" הטריים יותר. כי עם כל הכבוד לשירים חדשים של הפיקסיז - וכמה מהם ממש טובים והיו יכולים כמו כלום להיקלט באלבומים קודמים ("All I Think About Now" אפילו מתחיל די דומה ל"Where Is My Mind") - הם לא ליוו את פסקול התיכון והצבא של מי שהגיע לראות אותם.
לשמחת הקהל, מחצית משירי האלבום האחרון (שישה מתוך 12) בוצעו אמש, כשהם מרופדים היטב בלהיטים גדולים. הערב התחיל ב"Gouge Away" ו""Wave of Mutilation" הסוחפים. הקהל נעמד על הרגליים על השנייה הראשונה ורק בשיר השביעי - "Um Chagga Lagga" מהאלבום האחרון - חלק מהאגפים התיישבו לנוח.
מאחר ששיר ממוצע של הפיקסיז לא אורך יותר מכ-3 דקות, ומאחר שהחברים לא בזבזו זמן על דיבורים מיותרים או על לגימת מים, היו שירים שעברו פשוט מהר מדי, כמו Monkey Goes To Heaven" "Planet Of Sound" ,"Mr. Grieves" ,"Here Comes Your Man" ו"Ana". כמו לאכול מהר שקית חטיפים טעימים במיוחד ולגלות פתאום שהיא עוד שנייה נגמרת. כמו לחשוב ש"יואו, איך בא לי עכשיו את 'Wave Of Mulilation'. אה רגע, הוא כבר היה". האורך הנורמלי ויוצא הדופן של השיר "Winterlong" לא היה מקרי - זה קאבר לשיר של ניל יאנג.
הביצוע ל"La La Love You" היה חמוד במיוחד, כשהמתופף לאברינג שר והראה לנו שהקול שלו, תכלס, יותר מתאים לשירה באופן כללי לעומת הקול הצורמני של בלאק. אבל בלאק איז בלאק וככה אנחנו מכירים ואוהבים את השירים של הפיקסיז - עם אותו סולן שגם יצר את רובם, עם אותם עיבודים ועם אותה נגינה וירטואזית של לאברינג וסנטיאגו (עם סולו גיטרה חזק ב"Vamos"). נכון שפז לשנטין לא עושה לנו את זה כמו קים דיל, אבל היא לפחות פיזרה חיוכים לקהל, מה שאי אפשר להגיד על יתר חבריה.
לקראת הסוף הפגיזו הפיקסיז עם כמה תותחים כבדים במיוחד. את "Where Is My Mind" בלאק שר בחוסר חשק כזה, כאילו גם הוא כבר שמע אותו יותר מדי בגלגלצ, אבל כנראה שגם הוא מבין שאת ההמנון חייבים לבצע. ב"Bone Machine" נזכרנו בשורה המכוננת "You're so pretty when you're unfaithful to me" ("את כה יפה כשאת לא נאמנה לי"); "Debaser" המקפיץ נכנס גם הוא לשמחת כולם ואת ההופעה הרשמית חתמה הלהקה עם "Hey" הראוי.
קריאות מהקהל שביקשו שישירו את "Gigantic" (ותחינות שלנו בלב שיבצעו את "Head On") נענו בהתעלמות מוחלטת כמובן. "כשעליתי בפעם הראשונה במדרגות של הרוקסן שמעתי את 'Gigantic' וידעתי שהגעתי הביתה", אמר לנו בחור בן 41 ביציאה מהאמפי, "אבל אני סולח להם שהם לא ניגנו אותו. ההופעה הערב הייתה כל מה שיכולתי לבקש". רק ההדרן, ביצוע של לנשנטין ל"Into The White" היה פחות ממה שיכולנו לבקש ובעצם הזכיר לנו שהעבודה הסתיימה להערב. אבל כמו שאמרנו, היא הייתה ממש ממש טובה.
ההופעה השנייה והאחרונה של הפיקסיז בישראל תתקיים הערב (ד') באמפי קיסריה.
