"היא לא מספרת. לא לכם. לא לאף אחד"
"פגיעות מיניות הן שכיחות ונוראיות, ברמה יומיומית, בכל מקום ומגזר. ואין ענישה מספקת בארץ, אין חינוך למניעה, אין השקעת משאבים לטיפול, הרתעה, אין דאגה לנפגעים. הרגשתי שמשהו חייב להשתנות. ויזמתי את קמפיין האותיות". שני שטלריד, מסייעת לנפגעי תקיפה מינית, משתפת
הוא יאונן עליה. כן. כן. הוא יאונן על הבת שלך. היא רק בת 6. אתה לא יודע את זה. אף אחד לא יודע את זה. אבל הוא מאונן עליה. הוא משפחה. הוא חבר. ולך בכלל אין מושג.
היא מרגישה משהו. כן. כן. רק בת 6 וכבר מרגישה משהו לא נעים ממנו. היא לא אוהבת שהוא בא לבקר. אתם כן. אז הוא בא.
כשהיא תהיה בת 8, הוא ילטף לה את השיער ויריח אותו. הוא יניח את היד שלו על המותן שלה. אתה לא יודע. היא יודעת שהוא נוגע בה אחרת. הוא אומר לך כל הזמן שהיא יפיפייה, הילדה שלך. זה לא נעים לה. הוא גם קונה מתנות ואתם תמיד אומרים שהיא האחיינית האהובה עליו. היא לא רוצה ממנו מתנות. היא יודעת שאבא אוהב אותו. אז היא גם צריכה.
לטורים הקודמים:
#נפגאים. להעלאת מודעות לפגיעות המיניות בקהילה
"מה? זה העונש על השחתת נשמה של ילד?"
גברים בשירות הציבורי - מבחן הבת
"ממי, תוכל להישאר על הקו עד שאגיע לאוטו"?
גלריה מצמררת: בגדים לא אשמים באונס, אנסים כן
היא עכשיו בת 10 וחצי. אתה ואשתך, אמא שלה, רואים חדשות ביחד. מדברים. אתם מדברים על הנערה בת ה-17 ואשתך מספרת לך שהיא צולמה לובשת חוטיני. אתה תסנן "אז למה היא מצפה"? ואמא תגיד משהו כמו - "הנערות של היום, מתנהגות כמו... ואז מתפלאות". והיא, הילדה שלך, היא שומעת. היא שומעת הכל. כל מילה. שומעת חזק. היא מבינה.
היא גם זוכרת שפעם אחת, כשהיתה בת 9 וחצי, היא אמרה לו שהיא תספר לך והוא צחק עליה. אמר לה שאתה לא תאמין לה. היא טובה בלשמור סודות. היא שומרת כבר מלא זמן.
כשהיא תהיה בת 12, אתם תבקשו ממנו לשמור על הילדים כשאתם חוגגים יום נישואין והוא ייכנס לחדר שלה בלילה. היא תדע כבר שהוא עומד להיכנס. היא כבר יודעת לעצום עיניים ולעשות את עצמה ישנה, אבל היא כבר יודעת שזה לא עוזר. הוא עושה לה כל מיני דברים שאסור לדודים לעשות לילדות.
בדיוק יומיים אחרי שדיברתם בקפה של הבוקר על עורכת הדין הזו שמגינה על פושעי מין ואמרה שכולן ממציאניות ומספרות סיפורים. אתה אמרת "היא קשוחה זאתי, אבל צודקת, אי אפשר להאמין לכל אחת" ואמא תגיד ש"כל אחת שזורקת איזו מילה יכולה להרוס חיים של בן אדם". היא שומעת אתכם. שומעת חזק. היא לא מספרת לכם.
היא בת 13 וכבר לא בתולה. ובכל פעם שאתם מזמינים אותו, הלב שלה נשבר עוד קצת. היא לא מספרת. לא לכם. לא לאף אחד. היא לא תספר. היא שמעה אתכם. היא יודעת מה אתם חושבים על בנות "כמוה". היא לא תספר.
היא תתחיל לרדת במשקל, להקיא, להיכשל בלימודים, להסתגר, לשבור את כל הכללים שלכם ואתם תכעסו עליה. היא גם כועסת עליכם.
כשהיא תהיה בת 14 וחצי הוא יפסיק להיכנס אליה לחדר. יפסיק להריח לה את השיער. יפסיק להפחיד אותה. יפסיק לגעת בה. היא תהיה מבולבלת. היא מבולבלת כבר שנים. היא לא מוצאת מנוח. היא עושה צרות, הילדה שלך ואתה לא מבין מה קרה לה, לתינוקת שלך. אתה תגיד לה שהיא יכולה לדבר איתך על הכל. אבל היא בדיוק קראה תגובה שלך בפייסבוק - "מעניין למה היא נזכרה דווקא עכשיו?" על הפרשה של השחקן ההוא המפורסם שההיא החליטה "לגמור לו את החיים" לפי מה שאשתך אמרה.
היא בת 17 וחצי. היא "נרגעה". עברה כבר את "מרד הנעורים". ביום הגיוס היא תעלה תמונה שלכם מהבק"ום ותכתוב "אין על אבא שלי בעולם". כשהמפקד שלה יניח יד על המותן שלה, היא תשתוק. היא טובה בזה מגיל 6.
#שבוע_האותיות 2017
לפני שלוש שנים, יומיים לפני כיפור, כתבתי את הפוסט ״הייתי בת 19״. סיפרתי בו לראשונה על האונס שעברתי בגיל 19. ללא שמות. ללא פרטים מזהים. רק עליי, על מה שאני הרגשתי כחיילת בת 19 שיושבת עם סימנים כחולים ואדומים מתחת למדים יום אחרי האונס ומרגישה שהיא רוצה למות. אלוהים יודע אילו כוחות נפשיים נדרשו ממני בג׳ונגל ההוא של ילדותי ונעוריי. לבדי. עזובה. ללא עין בוגרת אחת שהבחינה בשקר הגדול שהפגנתי כלפי חוץ. ללא עין אחת מבוגרת שהבינה כמה אני נשרפת מבפנים.
בעקבות הפוסט פנו אליי עשרות על עשרות של נפגעי תקיפה מינית, מספרים את הסיפורים הקשים הפרטיים שלהם. כל אחד עולם כאב ומלואו. כל אחד על רצף ההחלמה שלו. מאלה שחיים חיים שלמים ומסופקים, כשהטראומה היא חלק מהם והם יודעים להכיל אותה, דרך אלה שזקוקים לעזרה ועד אלה שאיבדו כל תקווה ולא מצליחים לקום מהספה. הדבר היחידי שהיה משותף לכולם ועבר כחוט השני היו רגשי האשם והבושה. ונמאס לי. נמאס לי שזה הפשע היחידי שבו האשמת הקורבן חוגגת. נמאס לי שאנשים לא מבינים שזו לא המצאה פמיניסטית וגם לא מאבק נשי. זה מאבק אנושי.
פגיעות מיניות הן שכיחות ונוראיות, ברמה יומיומית, בכל מקום ומגזר. ואין ענישה מספקת בארץ, אין חינוך למניעה, אין השקעת משאבים לטיפול, הרתעה, אין דאגה לנפגעים. וכשאין, הרגשתי שמשהו חייב להשתנות. חייב לפחות לקרות שינוי חברתי. חייבים לגרום לאור לגבור על החושך. ויזמתי את קמפיין האותיות.
בקמפיין ביקשתי מאנשים להחליף את תמונת הפרופיל שלהם לאות הראשונה של שמם. אות הזדהות עם נפגעי תקיפה מינית. עם כל אותם נפגעים שנמצאים עדיין בתוך ארון הבושה. רציתי שהרשת תתמלא באותיות בצורה כזו שלא יישב נפגע צעיר אחד, נפגעת צעירה אחת וירגישו לבד. וכך קרה. הקמפיין הפך ויראלי בין יום. מאז, אני עוסקת בנושא ובכל שנה אני ״חוגגת״ את הקמפיין הראשון שיזמתי בתחום המלחמה בעבירות מין ב״שבוע האותיות״. בשבוע שבין ראש השנה לכיפור - מחליפים תמונת פרופיל לאות הראשונה - אות הזדהות. וגם השנה, ההצלחה גדולה.
כל אות כזו היא פנס באפלה עבור נפגעי תקיפה מינית. וביחד, אנחנו אור גדול.
באנו חושך לגרש.
שני שטלריד, אימא של עמית וטל. לאחר שחשפה בתקשורת את סיפור האונס האישי שלה והשיקה את ״קמפיין האותיות״ ו״לא לבושה״, היא הקימה את עמותת ״אות הזדהות למען נפגעי תקיפה מינית״. מאז היא פעילה במאבק נגד תקיפות מיניות, מלווה מאות נפגעים ומעבירה הרצאות בנושא.
לפנייה לכתב/ת 
