לבד בברלין #25 גשם כבד
המבול שירד אמנם הבריח את צבא החברים, אבל חזי נשאר כשהוא רטוב מכף רגל עד ראש לשמוח ולחגוג את החיים במצעד הגאווה של ברלין. ואז התחילו להגיע ההודעות מישראל שכל כולן מוות ועצב
כמעט בכל יום בשבוע האחרון ירד כאן גשם. "אלפרד", הסופה הנוכחית, צפויה להמטיר עד 100 מילימטרים של גשם תוך יומיים על ברלין. אפילו בחורף לא יורד כאן גשם חזק כמו ביוני, יולי ואוגוסט, כאשר השנה נשבר כאן שיא של משקעים מאז 1963. מבול, זו ההגדרה הכי טובה למה שקורה פה בחודשים האלה.
לכל הטורים של "לבד בברלין" לחצו כאן
עדכונים נוספים כל הזמן גם בפייסבוק ynet חופש
החברים שלי כבר מתלוננים שלקחו להם את הקיץ. כשהם רואים את ההתלהבות שלי על הפנים בכל פעם שיורד מבול, הם מציינים שזו תגובה טיפוסית לישראלי, שברקורד שלו עודפים של שמש. לאותה תגובה זכיתי כשבחורף התלהבתי מללכת ברחוב, תוך כדי שיורד עליי שלג. "זה בגלל שאתה עדיין תייר", הם עקצו אותי. לך תסביר להם שאני מתלהב, כי הוא פשוט נמצא שם.
ב-CSD בשנה שעברה, אחרי שבוע בלבד בברלין, צעדתי כאן עם חבר וחצי. הפעם חיכיתי למצעד כדי לצעוד עם צבא שלם של חברים שאספתי כאן בדרך במשך שנה. ראיתי בכך את חגיגת הניצחון הפרטית שלי, על בדידות, עצב ושנאה. את הצבא שהגעתי איתו הבריחו אחרי שעה גשמים עזים שירדו עלינו כמעט מתחילת המצעד, שהצטרפו לגשם של חדשות איומות שהתחילו להגיע אליי עוד יום קודם לכן, לטלפון הנייד מהארץ.
זה התחיל עם ההודעה על רצח בני משפחת סלומון, האבא יוסי, הבן אלעד והבת חיה ופציעה קשה של אם המשפחה טובה, עד להודעה מ-ynet על גבר בן 40 שטבע בחוף עתלית, שהפכה לידיעה המרה על אמיר פרישר גוטמן, שטבע למוות בזמן שחגג את "יום הולדתו השני".
קל לי להזדהות עם מותו של אמיר. הוא גבר, בגילי, שנינו הומואים ולשנינו יש שני תאריכים שאנחנו קוראים להם יום הולדת. זה הראשון כמו שיש לכולם ועוד יום אחד נוסף, בו קיבלנו הזדמנות להיכנס לעולם הבא, בעודנו בעולם הזה, שבו העיסוק בחיים הרבה יותר חשוב מלהתווכח על גודל האבל.
פסטיבל של מוות
העיסוק באירועים כאלה בישראל נראה לעתים כמו "פסטיבל מוות", ומכאן - התחרות על תשומת הלב בסיקור שני האירועים הנוראיים האלה, נראתה כמו תחרות בין שתי מפלגות הנאבקות על כאב ליבו של הקהל, ולמי מהן אנחנו מתכוונים להצביע בסוף. לכל אחת אג'נדה משלה, המבקשת לשאוב את לכולנו את התודעה, על ידי העצמת הדרמה, לא כי האדם באמת חשוב, אלא האג'נדה אותה הם חושבים שהוא מייצג.
כל עוד הייתי שם, מלחמות היהודים הצליחו לשאוב גם את התודעה שלי, עד שלפעמים מרוב עיסוק בסיפורים גדולים ומנופחים לעייפה, עייפתי מלזכור שיש לי חיים שחשוב שאנהל, ולמרות שזה נכון שלפעמים אלוהים צוחק, אני עדיין חי וזה לגמרי בסדר שיהיו לי תוכניות להתעסק בהן.
"אני עומד להיות חולה", חשבתי לעצמי אחרי ששלוש פעמים הצליח גשם זלעפות לשטוף אותי במצעד, ואחרי שעה של דילוגים בבית, בין סיקורים חדשותיים ב-ynet לבין הפוסטים הדעתניים של החברים הישראלים שלי בפייסבוק, איזו טרגדיה נוראית יותר ועל איזו מהן זה בסדר שאהיה עצוב עכשיו.
"טרגדיה זה כשאנשים לא מוצאים סיבה לחגוג את יום הולדתם הראשון. כשאדם מת בחגיגות יום הולדתו השני, כי הוא הציל חיים של אחר, זו אינה טרגדיה, זו השראה", כתבתי בסטטוס בפייסבוק, סגרתי את המחשב והלכתי לישון, בתקווה לא להתעורר מחר חולה.
מיותר בעיני לנסות להילחם בטבע ולעבור חיים שלמים בלפחד ממנו. רק נהיים חולים מזה. כדאי ללמוד לחיות איתו יותר בשלום, ובכלל לחיות כל יום קצת יותר, ובמקום לעשות פסטיבל מהמוות, לעשות עוד משהו כדי לחגוג את החיים, שלי, גם כשיורד בחוץ גשם חזק.
לכל הטורים של "לבד בברלין" לחצו כאן
רוצים לדבר עם חזי? כתבו לו מייל לכתובת Chezy.coach@gmail.com
לאתר של חזי מנע לחצו כאן
