"חוג הסרטן" של אמיר פרישר גוטמן: "ברגעים שבהם רציתי לבכות, הוא גרם לי לחייך"
הם פגשו אותו ברגעים הקשים ביותר: כשהתמודד עם המחלה שלא הייתה, כשחיכה להשתלת מח עצם. חלקם ליוו וחיזקו אותו, אחרים קיבלו ממנו עידוד ונחמה. כעת הם מספרים על "פרק הסרטן" בחייו של אמיר פרישר גוטמן - ועל השליחות שהתגבשה בעקבותיו: "הוא אמר שחשוב לו לצאת שוב מהארון - להיות חולה סרטן וללכת בראש מורם. הוא פתח את חייו האישיים כדי לעזור לאחרים"
רק ארבעה חודשים הפרידו בין האבחון לתיקון, בין המחלה ל"יום ההולדת החדש". ארבעה חודשים מהרגע שאמיר פרישר גוטמן התבשר שהוא חולה בסרטן בבלוטות הלימפה - ועד הגילוי שמדובר במחלה הרבה פחות חמורה. פרק קצרצר ב-41 שנותיו הסוערות של הכוכב, אבל כזה שהעניק משמעות שונה לגמרי לחייו. ובסופו של דבר, גם למותו.
בטקס האשכבה ובהלוויה, בלטו בעיקר הפנים המוכרות: מאות אנשי התרבות שזכו להכיר אותו ולעבוד איתו תחת אור הזרקורים או מאחורי הקלעים. אבל פרק המחלה בחייו של פרישר גוטמן גיבש סביבו מעגל נוסף - האנשים שהיו סביבו וליוו אותו במחלקות של בתי החולים איכילוב ותל השומר. אלה שזכו להכיר צדדים אחרים שלו: פגיעים יותר, אבל גם מלאים בכנות, בתקווה ובתחושת שליחות.
גיא תבורי היה אחד מהם. הם נפגשו באיכילוב, כמה ימים אחרי האבחון השגוי. תבורי, אדם שהתמודד בעצמו עם המחלה שלוש פעמים בחייו, הקדיש מאז את זמנו לליווי של חולים ותמיכה בהם. את גוטמן הוא הכיר קצת מהטלוויזיה, אבל לא מעבר לכך. "דפקתי על הדלת בחדר שלו בבית החולים ושאלתי אם הוא רוצה לדבר", הוא מספר, "ודיברנו: על הסביבה, על אנשים, על ה'עלייה לרגל' לחדר. מגיעים עם עיניים אדומות, אומרים 'תהיה חזק, אתה אמיץ, אתה תצא מזה', ואז יוצאים וממשיכים לבכות. דיברנו על כך שזה לא באמת עוזר, אפילו להיפך. ומאז שמרנו על קשר".
תבורי היה עד גם לאופן שבו פרישר גוטמן התמודד עם הסיטואציה - וגם להתמודדות של בן זוגו. "ינאי היה השוטר בכל הסיטואציה הזו", הוא חושף. "הוא ניהל את הכול - מה צריך לאכול, מה צריך לעשות. אמיר מצדו רצה לצאת לבלות, לעשות דברים שלא תמיד היה לו מותר.כך שהיה המתח הזה ביניהם - בין אמיר שרוצה קצת ליהנות, לבין ינאי שמוביל את ההתמודדות בצורה מעוררת השראה".
במהלך ההיכרות עם פרישר גוטמן, תבורי זכה לראות מקרוב גם את ההשלכות של החיים באור הזרקורים - אפילו בבית החולים. "כשמישהי הייתה באה ומבקשת להצטלם איתו לסלפי, הוא היה צוחק ואומר שהוא לא יודע אם היא מכירה אותו מהטלוויזיה, מעריצה אותו מימי 'היי פייב' או שאולי בכלל אמא שלה מעריצה. אבל זה תמיד היה מדהים לראות איך הוא שמח לעזור והצטלם".
הרבה מפורסמים היו מעדיפים להצניע את המחלה, לא להיחשף. נראה שבמקרה שלו קרה בדיוק ההיפך.
"ההתמודדות הפיזית והנפשית של חולה סרטן בכלל ואדם מוכר בפרט, זה משהו שאי אפשר להסביר אותו. אי אפשר לתאר את כמות תשומת הלב והעומס הרגשי שיש לך על הכתפיים. אבל הוא אמר לי שחשוב לו 'לצאת מהארון בפעם השנייה - להיות חולה סרטן וללכת בראש מורם'. הוא ראה עצמו כשליח וידע איך לתעל את הפרסום שלו למטרות טובות. זו הסיבה שהוא עשה את הסרט התיעודי - היה שם הרבה מאוד אומץ".
הוא דיבר על חזרה לעבודה? לבמה, או על האיחוד של "היי פייב"?
"היה לו ברור שהוא כבר לא רוצה שזה יקרה. האיחוד הזה, זה משהו שעשה לו לא טוב. כל התעשייה הזו, עם הקצב המהיר והתובענות שלה, פחות עניינה אותו. הוא הבין שיש הרבה דברים שהוא לא מוכן להתעסק בהם יותר. להופיע, לשיר, להיות על במה - זה כבר לא עניין אותו".
ומה כן עניין אותו? יותר מכל, לעזור, מסביר תבורי. הוא נזכר איך סמוך ליום כיפור - כחודשיים לאחר שהתברר שאינו חולה בסרטן - סימס לו ברגע של הארה: "הוא סיפר שהבין על בשרו כמה קשה ומורכבת תקופת ההחלמה. כי כל עוד אתה חולה - כולם מסביבך, מקיפים אותך. וברגע שאתה מחלים כולם נעלמים, ויש איזו ציפייה מאוד גדולה של 'קדימה, תחזור לשגרה'".
פרישר גוטמן היה אז באמצע חופשה עם חברים באמסטרדם - דבר שמאוד עזר לו עם ההתמודדות, לדברי תבורי. בהודעות שכתב לתבור באותה תקופה הוא מדבר על "שבועיים טיול החלמה למחלימים מסרטן ולבני זוגם", עם סדנאות, קואוצ'ינג, יוגה ועוד. "הוא אמר לי, 'זו השליחות שלי. אני רוצה לעזור ליצור פלטפורמה לאנשים שאומרים להם שהם החלימו. לתת להם ארגז כלים לחזרה לחיים'".
להיות איתו שם ברגעים של הקריסה
"המלאך בלבן", כינה פרישר גוטמן את איזבל מייקל, פסיכותרפיסטית מתנדבת במחלקת האונקולוגית באיכילוב. ביומן המחלה שהתפרסם במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", תיאר כיצד לחייו ברגע שח שבירה: "זוחל על הרצפה לכיוון המיטה. אף תרופת הרגעה לא עוזרת. די, אני לא יכול יותר. רוצה למות. אלוהים, קח אותי עכשיו. פתאום איזבל נכנסת, כרגיל לבושה בלבן. ידה האחת על הגב שלי, השנייה על הבטן. חום מציף אותי. הכאב אט-אט דוהה. היא מצליחה להרים אותי מהרצפה אל המיטה. 'תכעס', היא אומרת, 'מותר לך. הכאב הזה קשה. תכעס. אבל תילחם. אל תוותר'. מה שלא עשו התרופות עשה בכמה דקות מגע אנרגטי".
"לא ידעתי מי זה, לא הכרתי אותו", מודה מייקל. "פגשתי בחור מקסים עם לב ענק, ובפגישה הראשונה שלנו הוא סיפר לי שיצא לו לפגוש הרבה ילדים שחלו בסרטן ולתמוך בהם, מאז שהתפרסם. היה בו הרבה אור. העיניים שלו, המבט העמוק, הרך, הטוב והיפה שלו. הוא היה מסתכל לך בתוך העיניים".
מה היה התפקיד שלך בחיים שלו באותה התקופה?
"הייתי שם איתו ברגעים שבהם אפשר היה להתפרק. לבכות ולהגיד 'כואב לי' ו'קשה לי'. מקום שלפעמים אנחנו לא מאפשרים לעצמנו להגיע אליו עם קרובי משפחה. ינאי כל הזמן היה שם איתו, מחבק. הוא היה מדהים. אבל אותנו הוא היה משאיר לבד. דיברתי עם אמיר על המחשבה שיש להרבה חולי סרטן, שחושבים 'מה עשיתי לא בסדר שזה קרה לי?'. זה היה רגע עמוק ומאוד קשה. כשבאתי למחרת ושאלתי אם אני יכולה להיכנס, הוא ענה לי, 'את יכולה כל מה שאת רוצה, תעשי מה שבא לך'. ואז הבנתי כמה טוב היה לו במפגש הקודם".
"כואב לי שלא הייתי שם מספיק בשבילו"
מאיכילוב הגיע פרישר גוטמן לתל השומר, להמתין להשתלת מח עצם. שם הכיר את אור סעד, שנלחמה בלוקמיה. במקרה שלו ההשתלה לא יצאה לפועל - זמן קצר לאחר מכן התבררה האבחנה השגויה. אבל זה לא מנע ממנו לשמור איתה על קשר ולהמשיך לבקר אותה בבית החולים.
"בהתחלה לא ניגשתי אליו, לא ידעתי אם הוא ידבר איתי", נזכרת סעד. "בסוף אזרתי אומץ, ניגשתי אליו ואמרתי לו שהוא בעצם ההשראה שלי. ואז שלחתי לו בקשת חברות בפייסבוק והוא כמובן אישר אותי מיד. מאז היינו בקשר מצוין, ממש חברים. הוא היה מתקשר אליי המון, דואג לי לפני שדאג לעצמו. היה לו המון הומור. כל הזמן אמר לא להיות עצובים, לא לחשוב על זה. לחיות את הרגע, רק מחשבות חיוביות. גם כשקשה וכואב.
"הוא עשה לי המון טוב. ברגעים שבהם אני רציתי לבכות, הוא גרם לי לחייך. כשאתה בבידוד ומחכה להשתלה, אתה לא יכול לצאת מהחדר. אתה לא יכול לאכול דברים מסוימים. הילדים שלך לא יכולים לבוא, ואתה רחוק מהמשפחה. הביקורים שלו נתנו לי המון כוח".
איך למשל?
"הוא בא אליי יום אחד והביא הביא לי מלא גלידות. הוא אמר, 'אני מביא לך גלידה בלי סוכר, כי הסרטן אוהב סוכר', וצחקנו על זה. כשהוא ראה שאני לבד, הוא דאג להביא לי לפטופ ודאג שיעבירו לי דיסקים של סדרה שאהבתי. וראיתי שהיה לו קשה, גם אחרי שעזב את בית החולים. הוא היה מתקשר והייתי מרגישה בקול שלו שהוא חלש. הוא היה אומר לי 'וואו, באת לי כל כך טוב הרגע, כי קשה לי, עצוב לי'. אתה רואה על הבן אדם כשהוא בא לבקר אותך שלא תמיד זה אמיר השמח. הוא מנסה לשמח אותך, אבל אתה רואה שקשה לו. כואב לי שלא הייתי שם מספיק בשבילו, לא כמו שהוא היה שם בשבילי. הוא כל הזמן שם אחרים לפניו".
מורשת גוטמן
את השנה האחרונה בחייו - השנה שקיבל במתנה, מהאבחון החדש ועד מותו הטרגי - הקדיש פרישר גוטמן לעשייה. הוא אולי נפרד מהמחלה במובן הפרטי, אבל נותר קשור אליה ברמה הציבורית. המטרה העיקרית שעמדה לנגד עיניו: לסייע לחולים ולמחלימים.
בחודשים האחרונים לחייו עבד על "הוספיטל דה מיוזיקל", מחזמר שעסק במקרה שלו, וכלל גם סצנה שריכזה לתוכה שלל קלישאות ומשפטים חסרי טאקט שחולי סרטן נאלצים לשמוע על בסיס יומיומי - "אתה גיבור, תהיה חזק", "לסבתא שלי היה סרטן", המתפללים לשלומך שישאלו "איך קוראים לאמא?" וחובבי המיסטיקה שמיד יפנו אותך לרופא אליל. במקביל הקפיד לבקר חולי סרטן וערך הרצאות שכותרתן "על החיים ועל המוות - ומה למדתי מכל זה", במטרה להעביר הלאה תובנות שעלו מתוך המאבק בסרטן שלא היה.
יחד עם תבורי, הוא ביקש לקדם חקיקה שתיתן למחלימים מסרטן תקופת חסד של חצי שנה - שבמהלכה ייהנו מאותן זכויות סוציאליות. בשלב מסוים, מספר תבורי, הוא אף השתעשע ברעיון להיכנס לפוליטיקה - אך ינאי הטיל וטו: "סוכם שהוא יכול להשפיע המון גם בלי להיות חבר כנסת".
אבל לכנסת פרישר גוטמן כן הגיע, גם אם לא כפוליטיקאי: הוא ותבורי ביקרו שם כמה פעמים - לפגישות במשרד האוצר ובמשרדי ממשלה נוספים. תבורי הביא את הידע המקצועי, פרישר גוטמן היה שם בשביל לפתוח דלתות ולעזור לו לעשות קצת רעש. שליחות חדשה באמצע החיים - גם זו דרך להתמודד עם כניסתו לעשור החמישי לחייו.
.jpg "\"הוא הבין שזה לא מקרי שזה קרה בזמן הזה\". בני גורביץ' עם פרישר גוטמן (אוסף פרטי)")
"זה מאוד סימבולי שהכול התחיל סביב יום ההולדת ה-40 שלו", אומר בני גורביץ', מטפל בדמיון מודרך ומהאנשים הקרובים ביותר לפרישר גוטמן בקרב הצוות באיכילוב. "כחלק מתהליך ההחלמה שלו, הוא הבין שזה לא מקרי שזה קרה בזמן הזה. זה לקחת סיטואציה שהיא לא כיפית, כי אתה רוצה לחגוג יומולדת 40 במסעדה, בטח לא באיכילוב - ולהתייחס אליה בתור תהליך של לידה מחדש, דרך חדשה, להרוויח את החיים מחדש, לבחון מחדש את סדרי העדיפויות.
"העובדה שהוא לקח על עצמו את השליחות הזו, לעזור לאנשים - מדהימה בפני עצמה. בתור אדם שגם עבר טיפולים, אני יכול להגיד שכשאתה מרוויח את החיים שלך בחזרה, חלק מהאנשים אומרים 'טוב, אני ממשיך בחיי', וחלק עושים שינוי. אני באתי מעולם ההיי-טק ובסוף הבנתי שאני רוצה ללכת לתחום הרפואה המשלימה ולהתמחות באונקולוגיה, בדיוק מהמקום הזה של לעזור לאנשים. וזה גם מה שחיבר ביני לבין אמיר: הוא עשה את זה ממקום של תובנה פנימית. הוא פתח את החיים האישיים שלו במטרה לעזור להרבה מאוד אנשים בתהליך הטיפול והריפוי שלהם".
על הטרגדיה שהתרחשה בסוף השבוע האחרון, שמע כל אחד מהם בדרכו - בין אם בתקשורת, מחברים משותפים או דרך השמועות שהציפו את הרשת עוד לפני שפורסם שפרישר גוטמן הוא זה שטבע. "חשבתי שהוא ייצא מזה", מודה גורביץ'.
התקווה הזו נגוזה מהר מאוד. יממה בלבד לאחר שאושפז בבית החולים רמב"ם בחיפה, נקבע מותו של פרישר גוטמן. אבל השליחות שלו - לה יש חיים משל עצמה. והיא, כך נראה. תמשיך גם בלעדיו. פרויקט שיזם יחד עם תבורי, שנועד לסייע למחלימים מסרטן, נמצא כבר בשלבים מתקדמים. ובאשר לחקיקה שניסו לקדם - נראה שגם שם יש התקדמות. "אנשי האוצר הודיעו לו כמה ימים לפני מותו שזה ככל הנראה יתאפשר", חושף תבורי, ששמע זאת מהם רק לאחר האסון: "הוא כנראה עוד לא הספיק לעדכן אותי".
"מורשת גוטמן", מכנים זאת ה"חברים לסרטן". ואולי ינחם אותם לדעת שלפני מותו כבר עודכן בנוגע להישגים הללו. "תמיד צחקנו על זה בינינו", נזכר תבורי, "אמרנו שאני אייקון של סרטן - והוא אייקון של תקווה".
