מה למדתי משמונה שנים של גירושים?

בעוד חודש אחגוג יומולדת שמונה. כשאת קטנה, המספר הזה מעיד שאת ממש קטנה – אולי כיתה ב', בטח מעריצה את המחנכת, אולי מאוהבת במלך הכיתה שדלוק על מישהי אחרת. כשאת בת שמונה בזמן גרושה, את סוסה בוגרת. כבר לא מסובבים אחרייך את המבט כשאת פוסעת לבר (ואם לדייק, מדדה בחוסר חינניות על עקבים מבצקת), את מזהה בשנייה מי נשוי משועמם שכדאי להתרחק ממנו ומי גרוש לא בשיאו שמחפש צעירה שתתנחם בארנקו.

ואין לך כוח. פעם זה היה משעשע, היית חלק מהמשחק הזה, אבל היום החכמת, עשית את רוב הטעויות, מחלקן גם למדת, ואת צופה מהצד ותוהה איך נכנסת לבית האח הגדול הזה ויצאת ממנו שפויה. יחסית, גם יחסית זה טוב. ככל שחולפות השנים אני קצת שוכחת מה היה כשהתגרשתי - את רגעי הבכי והכעס ואובדן העשתונות, את הילדים שנקרעים בין אבא לאמא, את סבתא שלא יודעת אם מותר לה להגיע לחגיגת היומולדת של הנכד, את הלילות לבד.

לעוד כתבות של גאיה

לפעמים אהבה היא פשוט אהבה

טוב ורע בחיים: תלוי איך מסתכלים על זה

תודה זו לא מילה גסה

נזכרת בשיעורים שעברתי. מחכים לשנים שיבואו

לכל אחת היה את ה"הוא" שלה: היה את ההוא שהיה מעוניין; הוא שלא ידע שהיא קיימת; הוא ששיחק משחקים. היה הרבה הוא הא וטראללה. כל חדוות הבילוי שלי היתה תלויה בשאלה האם הוא מסתכל עליי או לא, רואה שמתחילים איתי (או לא), כאילו אני בת 16 ולא בת ארבעים וקצת. בקצת אני מתכוונת להרבה פאתטית.

השיעור הטוב ביותר בחיים הוא הניסיון

ממרחק הזמן בא לי לחבק את הילדה שהייתי, שלא הכירה את חוקי הג'ונגל ולמדה אותם על בשרה. אני אפילו קצת מתגעגעת - לריגושים, למבטים המצטלבים, לאפשרויות שנפתחו בפניי וגם לאלה שנסגרו. למרות הכאוס, אלה היו ימי התום. ימים בהם יצאתי ממסגרת משמימה של חיי נישואים, שהבילוי הכי סוער בהם היה להיתקע עם הג'יפ בשלולית ענק באמצע תל-משהו, להיחלץ על ידי גברים מסוקסים ולהרגיע את עצבינו הרופפים בפחמימות ריקות מלאות שומן, להלן – ג'חנון רסק ביצה וחריף.

שוגרתי לעולם אחר, חדש, מסעיר, שרב הנסתר בו על הגלוי. העיניים שלי היו פעורות לרווחה למראה החייזרים שפגשתי. חוץ מראש גדול ירוק הם דיברו בשפה לא מובנת, התנהגו מוזר. הייתי בשר טרי והם לא היו טבעונים. אחרי כל כך הרבה שנים שבהן הייתי סגורה וצר עולמי כעולם נמלה, נפתחתי ליקום של אפשרויות והזדמנויות למצוא את עצמי מחדש.

ממרחק הזמן אני מסתכלת על הילדה בת השמונה ובא לי לחבק אותה, ללחוש לה שהחיים פשוטים, שהיא לא צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד, בטח לא לעצמה. שהכל טוב. הכל בסדר. היא מספיק טובה גם בלי שהוא או אחר ירצו אותה. אבל אני יודעת שהילדה הזאת למדה ללכת, נפלה וקמה, עד שהיא הצליחה לפרוש כנפיים ולעוף.

עוד מעט אני בת שמונה אבל עם חוכמת חיים של בת 48. גיליתי שהשיעור הטוב ביותר הוא הניסיון, וזה שיעור שאני מצטיינת בו. אני אפילו נהנית ומוכנה לעשות שיעורי בית. במבט לאחור, טוב שאני קצת שוכחת, זה מאפשר לי להכניס לזיכרון חוויות אחרות, למידות על עצמי ועל איך אני רוצה שהחיים שלי ייראו.

אבל לפעמים, רק לפעמים, אני עומדת מתחת לגג תל-אביבי, נושאת עיניי למעלה, וחיוך מתפשט על שפתותי.

שלך,

גאיה קורן

גאיה קורן, מחברת הספר גרושה באושר , מנחת סדנאות אני מלכה להעצמת נשים ועיתונאית בידיעות אחרונות.