ביקורת סרט - "אימוג'י: הסרט": איך אומרים נורא ואיום באימוג'ית?
רדידות, שטחיות, חוקיות מגוחכת ודמויות קלישאתיות הם הבסיס של "אימוג'י: הסרט", ואפילו האנימציה הפשוטה מאכזבת. ואם נדבר רגע בשפתם של הגיבורים: אימוג'י אחד של "קקי עצוב" לתעשיית הקולנוע
גם בתעשיית קולנוע המכורה לסרטי המשך, לעיבודים ולעיבודים-מחדש, ולהפיכת צעצועי ילדים ומתקנים בפארק שעשועים ל"קניין רוחני" (Intellectual Property), "אימוג'י: הסרט" ("The Emoji Movie") הוא סוג של שפל הראוי לציון מיוחד. כשליו אינם מוגבלים לרמת האנימציה ומקוריותה, או למחזור הלא מוצלח של מוטיבים עלילתיים שהופיעו בסרטים קודמים וטובים הרבה יותר. הבעיה המהותית היא שעצם קיומו של הסרט מהווה הוכחה אכזרית לאופן שבו הקולנוע ההוליוודי הופך חשיבה מכנית ורדודה לאידיאל המיועד לצופים צעירים. כלומר, יש בו חצייה של הגבול מרע לנתעב.
איך הופכים סדרה של סימנים ואלמנטים גראפיים לגיבורים של סרט? מעצבים להם "אישיות" המוגדרת באמצעות הסמל, סביבת מחייה (עיר בשם "טקסטופוליס" הממוקמת בתוך כל מכשיר סלולרי), מערכת כלכלית עם נגזרות חברתיות ופוליטיות בעייתיות המתקיימות באנלוגיה לעולם האנושי, וסוג של קשר בין העולם הפנימי בעל חוקיות זו והעולם האנושי עצמו.
בהתאם לכך עוסקת עלילת "אימוג'י: הסרט" בג'ין (ט.ג מילר – ארליך באכמן מ"עמק הסיליקון") שהוא אמוג'י של ההבעה הקרויה "מהא" "meh" כלומר הבעה של אפאתיות בלתי מתרשמת. בעיר הדיגיטלית טקסטופוליס תוכן המסר של כל אימוג'י מקבע גם את תכונת האישיות הבודדת שאמורה להיות לו. בעולם זה, יש מתקן ענקי הדומה לגרסת ענק של שעשועון הטלוויזיה "הוליווד סקוורס" ("תשע בריבוע"). המתקן , המנוהל ע"י "סמיילר" (מאיה רודולף) - אימוג'ית חיוך גדול המסתירה מאחוריו אישיות מרושעת, מציב אותם מול מכשיר סריקה הלוכד כל אחד מהם ברגע שבו נעשה שימוש באימוג'י.
כמו ב"צעצוע של סיפור" ו"הקול בראש" יושבי "טקסטופוליס" (מישהו אמר "מיפלצופוליס"? או "זוטרופוליס"?) חיים למען הרגע שבו גופם ייסרק והם יהפכו לחלק ממסר אותו משגר בעל הטלפון - במקרה זה נער צעיר בשם אלכס (ג'ייק טי. אוסטין). אך לג'ין יש בעיה: למרות שגם אביו ואמו (סטיבן רייט וג'ניפר קולידג') הם אימוג'י של "מהא", תכונתו הייחודית היא שהוא רב רגשות ואינו מסוגל להתקבע על הרגש הבודד. ביום הראשון לעבודתו חוסר שליטה זה מוביל לקטסטרופה ולניסיון להשמיד את האימוג'י הלא תקין ע"י "סמיילר".
עוד ביקורות קולנוע:
"חולי אהבה": מופע מעייף של איש אחד
"ואז היא הגיעה" - מלא בכוונות טובות - ולא עובד בכלל
"ולריאן ועיר אלף הכוכבים" - לוק בסון הצליח להיכשל
"דנקרק" - חוויה קולנועית שאסור לפספס
הסכנה של הרובוטים המשמידים שסמיילר שלחה מחייבת את ג'ין לצאת למסע בתוך הקרביים של הטלפון. ג'ין משתף פעולה עם חברו "היי פייב" (ג'יימס קורדן) אימוג'י בצורת כף יד שאמור להיות הסייד קיק הקומי (זללן, לא חכם אך נאמן לחברו), ו"ג'ייל ברייק" (אנה פריס) אימוג'ית בעל מיומנויות פריצה, שאמורה להוביל את החבורה לחוף מבטחים מחוץ לטלפון באמצעות אפליקציית דרופבוקס.
הרעיון של ממשק בין העולם האנושי והכללה של המרחב וחוקיותו הייחודית מופיע בסרטים כמו "מפלצות בע"מ", ובצורה מורכבת ושאפתנית במסע של הרגשות בתוך המוח של ילדה ב"הקול בראש" של פיקסאר. אפילו הרעיון של סרט שגיבוריו הם סמלים וויזואליים כבר נראה במספר סרטי אנימציה קצרים וזוכי אוסקר לאנימציה כמו "Logorama" (2009) - המציג עולם שלם שכולו מורכב מלוגואים של חברות מוכרות, ו"יום ולילה" (2010) של פיקסאר המשחק עם אפשרויות התקשורת של שתי מערכות ייצוג. כמעט כל הסרטים שהוזכרו מצליחים לעשות משהו מעניין, ואפילו מאתגר ברמה הרעיונית, עבור הצופים הצעירים. "אימוג'י: הסרט" יכול להיראות כביטוי נוסף לניסיון לומר משהו בעל ערך על המתחים שבין העולם האנושי והמכני, החיצוני והפנימי, הרצון באינדיווידואליות מול ניסיון הכפפה למערכת - אך בפועל הוא כמעט אקט של לעג לסרטים אלו.
יש לא מעט דברים לומר בגנותו של הסרט. הבדיחות שלא עובדות, הפיתולים הנדרשים בהפיכת דמויות האימוג'י והחוקים הטכנולוגים שהופכים לסוג של נונסנס (בוודאי עבור צופים צעירים). אבל אפשר לחדד את הביקורת באמצעות השוואה ל"הקול בראש". "הקול" הציע לבחון את המורכבות הרגשית של תהליכי המחשבה באמצעות הפיכתן לדמויות. הסרט מתנהל בין העולם הרגשי של הילדה, ובין האופן שבו עולם זה מתעצב ומתפתח במכניזם הפנימי. ב"אימוג'י", לעומת זאת, העולם הרגשי הרדוד של אלכס מתמצה בשאלת האימוג'י שבו הוא ישתמש כדי לשלוח מסר לילדה שעליה נדלק. באופן משלים גם הדינמיקה בתוך חבורת האימוג'ים בסרט מושתתת על דמויות מוגבלות ושטוחות.
בעוד "הקול בראש" הציג מערכות עם זיקה לתהליכים פסיכולוגיים אמיתיים, ה"אימוג'י" מציע מסע בתוך אפליקציות כמו "קנדי קראש" , "Just Dance" וספוטיפיי. למעשה מדובר בסוג של פרסומת לאפליקציות אלו. מעבר לעובדה שאין במעבר בינן תוכן רגשי או רעיוני (בשונה מהתנועה בתוך אזורי המוח ב"הקול") , הניסיון לתרגם כל אחת מהאפליקציות למרחב חוויתי עבור הדמויות רחוק מלהיות מוצלח - בהשוואה לעירוב בין עולמות משחקי מחשב ב"ראלף ההורס".
מבחינה וויזואלית, "אימוג'י: הסרט" אינו דורש משאבים רבים. צורתם הפשוטה של האייקונים אינה מחייבת כוח עיבוד מהסוג הנדרש לעולם תת-מימי או ליצורים פרוותיים. בתקציב של 50 מיליון דולר זוהי הפקה זולה באופן משמעותי ממוצרי אנימציה של אולפנים גדולים אחרים (זהו סרט של סוני / קולומביה). אך הבעיה אינה רדידות האנימציה אלא רדידות המחשבה. הסרט, כמו השימוש הרווח באמוג'י עצמם, הוא רידוד מחשבות ומילים לדימויים בנאליים. הוא נושא את הרעיון של אינדיווידואליות ותכונות ייחודיות בעודו מהווה גילום מובהק של תבניתיות.
ולבסוף, כמעט שכחתי לציין, עוד אלמנט נפסד בסרט. סר פטריק סטיוארט (קפטן פיקארד, פרופסור X) זוכה בסרט לתפקיד חייו כקול של אמוג'י "קקי שמח". העובדה כי הוא מוכן לבזות את עצמו לא הופך את "הבדיחה" למבריקה, או לבדיחה. דימוי טוב לסרט שאינו רק בידור ירוד אלא לקוי מבחינה ערכית.
