ביקורת סרט: "פצצה אטומית" - ככה עושים סרט קיץ
עם שרליז ת'רון שמגלמת מכונת אקשן כריזמטית ובלתי ניתנת לעצירה ועבודת צילום מצוינת היוצרת סצנות פעולה מעולות ומקוריות - אפשר לסלוח על העלילה המרושלת והלא לגמרי אמינה של "פצצה אטומית" - ופשוט להתרווח וליהנות מקולנוע בידורי
"פצצה אטומית" ("Atomic Blonde") מנסה להיות כמה דברים בבת אחת – מותחן מעוגן היסטורית בתקופה ובאזור טעון (ברלין, ימים ספורים לפני נפילת החומה בנובמבר 1989), מבוך עלילתי של זהויות ונאמנויות, יצירה חושנית אם לא ארוטית, וסרט אקשן "ריאליסטי" ברוטאלי.
חלק מהדברים השונים שהסרט מנסה להיות מקזזים זה את זה. לא נוצר כאן החיבור המושלם בין מותחן ריגול מצוין ומורכב כמו למשל "החפרפרת" (העיבוד לג'ון לה קארה של תומס אלפרדסון משנת 2011) לסרט אקשן מסוגנן דוגמת "גון וויק" (מ-2014, שדיוויד ליץ', במאי "פצצה אטומית" היה במאי שותף לו). ובכל זאת, "פצצה אטומית" מציע כמה הנאות ראויות - בשחזור התקופתי, בשימוש במוזיקת שנות ה-80 כבסיס לסצנות אקשן, ובנוכחותה של שרליז ת'רון שלאחר "מקס הזועם: כביש הזעם" (2015) ממשיכה לבסס את עצמה ככוכבת סרטי פעולה.
הסרט מתחיל בחיסולו של סוכן בריטי בברלין על ידי איש קג"ב בעל שם הקורץ לקהל המשכיל - יורי בחטין (ג'והאנס ג'והאנסון). זוהי סצנה מהירה וברוטאלית שבמהלכה נשדד מיקרופילם המוסתר בתוך שעון ומכיל את רשימת המרגלים של ברית המועצות. המרדף אחר רשימה זו אמור להיות המניע לכל מה שיגיע בהמשך. עד כאן זהו צעד ראשון במה שיכול להיות מותחן ריגול תקופתי.
המעבר לסצנה הבאה מדגים את האופי הסכיזופרני של הסרט: סדרת שוטים מסוגננים (תאורה כחלחלה, הילוך איטי, מוזיקה) המציגים את לוריין ברוטון (ת'רון) מי שעוד תתגלה כסוכנת-העל של הסרט, כשהיא טובלת באמבטיה מלאה קוביות קרח. הגוף שלה מוצג כאובייקט לראווה, אך בו בעת הוא גם פצוע באופן שכמעט ומחבל ביכולת להתרשם מהיופי של פניה וגופה.
ברוטון מגיעה לחדר חקירות המנוהל על ידי מפעיליה, לחקירה על האירועים שהתרחשו בימים שמאז החיסול הפותח, ושבהם היא הייתה מעורבת. עלילת הסרט תנוע ממה שקרה בימים אלו, להבלחות קצרות של תהליך החקירה. בין ברוטון ומפעיליה הבריטים יש יחס של חוסר אמון. מאחורי מראה דו כיוונית נמצא הבוס הגדול C (ג'יימס פולקנר), ובחדר החקירות הבוס הישיר שלה אריק גריי (טובי ג'ונס שהופיע ב"החפרפרת"). מנציג ה-CIA (ג'ון גודמן) הנמצא בחקירה היא מנסה להיפטר ללא הצלחה. זו אמורה להיות מסגרת לכניסה לעולם צללים שבו לא ניתן לסמוך על אף אדם ועל אף צד. גם הנחקרת וגם הנחקרים אמורים להיות חשודים בעיניי הצופים.
עוד ביקורות קולנוע:
"אימוג'י: הסרט": איך אומרים נורא ואיום באימוג'ית?
"חולי אהבה" - מופע מעייף של איש אחד
"ואז היא הגיעה" - מלא בכוונות טובות - ולא עובד בכלל
"ולריאן ועיר אלף הכוכבים" - לוק בסון הצליח להיכשל
הבנייה של עולם צללים כתוב היטב היא מלאכת מחשבת. קל להכניס תפניות עלילתיות שבהן המניעים האמיתיים מתגלים ובגידות נחשפות. האתגר הוא לעשות זאת באופן שיש בו תחושה אמיתית של גילוי ושל חשיפת מורכבות פסיכולוגית ופוליטית. במקרה של "פצצה אטומית" העלילה המסובכת שכוללת דמויות בריטיות, אמריקאיות, רוסיות, צרפתיות וגרמניות, מגיעה מהר מאוד לשלב בו הכול יכול לקרות - הכול מפתיע אבל שום דבר לא באמת משנה. מה שהופך את הסרט בעיקר לתרגיל בעיצוב סגנוני של סצנות אקשן עם עיצוב תקופתי ובחירות מוזיקליות לא מקוריות אך חביבות למדי.
ברוטון מגיעה לברלין כדי לשתף פעולה עם הסוכן הבריטי הבכיר הפועל בה – דיוויד פרסיבל (ג'יימס מקאבוי) – בחיפוש אחר רשימת הסוכנים. מהרגע הראשון ברור כי סוכני הקג"ב יודעים על הגעתה (כלומר, סצנת אקשן גדולה ראשונה) וששיתוף הפעולה עם פרסיבל בעל האופי הפרוע בכל הנוגע לחשאיות, אלכוהול ונשים, לא הולך להיות פשוט. תוך זמן קצר מתגלה כי פרסיבל משתמש ב"ספייגלאס" (אדי מרסן), סוכן שטאזי שרוצה לערוק ושיש לו זיכרון צילומי המאפשר לשחזר את כל הרשימה. מה שהופך את המרדף אחר הרשימה הכתובה למיותר, למרות שבאופן קצת מוזר הוא עדין ממשיך להניע את עלילת הסרט.
אז בשביל מי עובד פרסיבל? ואולי, אפשר גם לשאול, בשביל מי עובדת ברוטון. אנו נמצאים עם הדמות בכל סצנה, ויותר מכך כל מה שאנו רואים מועבר דרך העדות שלה. אבל כצופים שראו סרט או שניים אנו יודעים שאין בכך הבטחה לגבי זהותה ומניעיה. לתוך העלילה נכנסות דמויות נוספות ובראשן סוכנת צרפתייה בשם דלפין לסאל (סופיה בוטלה, הנסיכה הפרעונית אהמנט ב"מומיה"), מה שמזמן כמה רגעים של מגע ארוטי מסוגנן בין שתי הנשים היפות.
סצנות האקשן מבוצעות במיומנות, ונעות מבחינה סגנונית בין אקשן "ריאליסטי" יותר של מרדפים, ובין קטעים מושקעים מבחינת הכוריאוגרפיה והעיצוב הוויזואלי שלהם. לת'רון יש נוכחות פיזית דומיננטית שחותכת מבעד לערפל העלילתי ומאפשרת ליהנות ממה שקורה על המסך. הסרט מגיע לשיאו בתחילת השליש האחרון, בסצנה אקשן "ריאליסטית" וברוטלית במיוחד. ברוטון צריכה להימלט מבניין שעליו סוגרים סוכנים רוסיים. בשוט ארוך ללא קטיעה (או - ליתר דיוק - עם קטיעות מוסוות באמצעות הכלים הדיגיטאליים), היא יורדת במדרגות כשבדרך היא מתמודדת עם סדרת איומים. האינטנסיביות מהווה את אחת הדוגמאות המוצלחות להשפעת סרטי האקשן האינדונזים האדירים בסדרת "הפשיטה" (2011, 2014) של גארת' אוונס. מאבק פיזי מתיש וארוך, שנדמה כי יש בו תחושת מלחמת הישרדות אמיתית ומלוכלכת, עם עבודת מצלמה (הצלם הישראלי-צרפתי ג'ונתן סלה) שבה המצלמה נעה באופן מדויק בין הדמויות ובתוך המרחב בו מתרחשת הלחימה. ללא ספק אחת מסצנות האקשן הטובות שנראו בזמן האחרון בקולנוע האמריקני.
"פצצה אטומית" מבוסס על הרומן הגראפי "העיר הקרה ביותר" (2012) של אנתוני ג'ונסטון וסם הארט. התכנים והעיצוב הנוארי של שלהי המלחמה הקרה זוכים
למקלחת צבע ולהצבה ארוטית של הגיבורה כמכונת אקשן בלתי ניתנת לעצירה. הסרט לא מבסס היטב את העלילה המפותלת או משכנע בערכה, אבל כבידור קולנועי הוא עובד היטב.
