ביקורת סרט: "רובוטריקים: האביר האחרון" - ליגה חדשה של טמטום
נתחיל מהסוף: אין שום דבר חיובי להגיד על הסרט החדש בסדרת "רובוטריקים". הוא ארוך מדי (שעתיים וחצי), העלילה לא ברורה ולא הגיונית (קופצת מאבירי השולחן העגול לנאצים), ויש בו תוכן שיווקי שאפילו לא מנסה להיות סמוי. הלב נחמץ למראה שחקן כמו אנתוני הופקינס מתבזה בסרט שאין איום ממנו
סדרת סרטי הרובוטריקים היא אחת המצליחות בהיסטוריה. לפני קצת יותר מחודש עלה בארה"ב הסרט החמישי, "רובוטריקים: האביר האחרון" (":Transformers The Last Knight") וכבר הההכנסות בקופה העלו את הסדרה במדד הסדרות הרווחיות מהמקום ה-11 למקום העשירי (תוך עקיפת סדרת "שודדי הקאריביים"), ועם סיכוי לא רע בכלל לעלות למקום התשיעי ולעקוף גם את סדרת סרטי ספיידרמן. כשזה יקרה הרובוטריקים יהפכו לסדרה בעלת ההכנסות הגבוהות ביותר בממוצע לכל סרט בהיסטוריה של הקולנוע. ואז, כפי שהובטח בנבואות האפוקליפטיות של חזון יוחנן, כדור הארץ יבלע לתוך חור שחור והאנושות תגיע לאובדנה המוצדק.
לאופטימיים חסרי תקנה אפשר להציע שביב תקווה. מאז יציאת "האביר האחרון" בארה"ב ההכנסות שלו מאכזבות וגם הכנסות הגלובליות לא הולכות להתקרב לאלו של הפרק הרביעי (מעל מיליארד ומאה מיליון דולר). בארה"ב עצמה, המקום בו חצי מהרווחים בקופות חוזרים לאולפנים (לעומת כ-30 אחוזים בשווקים הבינלאומיים), הסדרה נמצאת בסוג של דעיכה. רק קצת יותר מ-20 אחוזים מההכנסות הגלובליות של הסדרה מגיעות מארה"ב והשאר מארצות אחרות – בעיקר מהשוק הסיני, הגדל במהירות, אבל גם הקמצני ביותר בהחזרת הכנסות לאולפנים. וכשהסרט צריך להכניס בקופות צפונה מ-600 מיליון כדי להתחיל להיחשב רווחי, מדובר על שולי רווח שהצטמצמותם מורגשת.
בנוסף, האדם המזוהה עם הסדרה, שטן הקולנוע מייקל ביי, הודיע על פרישתו ממנה. ללא ספק בחיפוש אחר יצירת המופת ההומניסטית שהוא מתכנן כבר שנים לביים. כך גם מארק וולברג שהחליף את שיה לה-באף בשני הסרטים האחרונים.
ועתה הגיע העת לכבות את שביב התקווה. לא רק שהפרק הבא כבר מתוכנן ל-2019, הסדרה עומדת להתפצל ל"יקום רובוטריקים" עם סרטי משנה לסדרה המרכזית. זה יקרה כבר בשנה הבאה כשיצא פריקוול שיוקדש לנעוריו של הרובוטריק הקרוי באמבלבי. כלומר, אנו צפויים להתגעגע לעידן מייקל ביי שבו סרט רובוטריקים חדש יצא רק כל שנתיים-שלוש.
כל ההקדמה הכלכלית הזו בעצם מהדהדת סנטימנט ברור: מדובר בסדרת סרטים שלטעמו של כותב שורות אלו אין איומה ממנה. לא סדרת "מהיר ועצבני", לא "שודדי הקאריבים", לא "דמדומים" או "עידן הקרח". אף אחת מסדרות אלו, רעות, מזויפות, רועשות ומגובבות ככל שיהיו, לא גורמת לי לתהות לגבי התפקוד השכלי של האנשים שבוחרים לצפות בה. סדרת הרובוטריקים היא ליגה בפני עצמה.
סרטי הסדרה סובלים מאורך שערורייתי: "האביר האחרון" נמשך שעתיים וחצי - הנחה משמעותית מהפרק הרביעי "עידן ההכחדה" (2014) שהלם בצופים במשך שעתיים ושלושת רבעי. האורך המפלצתי המשולב יחד עם הפגמים הרבים האחרים הופך את הצפייה לחוויה מסויטת.
מעבר להיות הסרטים מכשיר לקידום רכישת בובות ומוצרי רובוטריקים, הם נוטים להכיל רצף ארוך של פרסומות לא מוסוות למוצרי צריכה. בנוסף,יש לא מעט רגעי "הומור" מטעם במאי הקומדיות הגרוע בעולם (ביי – אם זה לא היה ברור) שדוחף רמיזות מיניות וסטריאוטיפים גזעניים בכל הזדמנות.
שני הפגמים המהותיים של הסדרה הם העלילה והאקשן. לכל אורך הצפייה ב"אביר" חלמתי על עריכת משאל שיתפוס צופים בסרט במהלך הצפייה, צופים משלל גילאים, ובנקודות שונות בסרט - חצי שעה, שעה, שעה וחצי, שעתיים, ובתום הצפייה. בכל נקודה הייתי מבקש מהם להסביר מה לעזאזל קורה בסצנה המסוימת, ואיך היא קשורה לסצנות הקודמות. אני מתקשה להאמין כי ישנו צופה המסוגל לספק תקציר הגיוני של סיבה ותוצאה שיסביר את הרצף העלילתי. בלתי אפשרי.
חרף זאת אנסה להציג את המהלך. אנו מתחילים בשלהי המאה החמישית, בקרב שמתנהל בין אבירי השולחן העגול בראשות המלך ארתור (ליאם גאריגן), שבולמים מתקפה של השבטים הסקסונים באמצעות הקוסם מרלין (סטנלי טוצ'י), ומטה של אנרגיה קוסמית שניתן להם על ידי חייזרים רובוטריקים. עד כאן הכל הגיוני.
בחזרה להווה. יש המשכיות לאירועי הסרט הקודם. אופטימוס פריים (פיטר קולן) מגיע לכוכב המוצא של הרובוטריקים - סייברטרון, רק כדי להישלט על ידי קווינטסה (ג'מה צ'אן), מעין אלה רובוטית מרושעת שיצרה את הגזע. מסתבר שלקווינטסה יש איזו תוכנית שכורכת את המוטיבים המשומשים של שאיבת אנרגיה מכדור הארץ, חיסול האנושות והחלפה בין כוכבים מכיוון שכדור הארץ הוא יוניקורן - "האויב" של סייברטרון.
במקביל, על כדור הארץ, הקו העלילתי המרכזי נע עם קאד ייגר (מארק וולברג), הממציא השרירי מהסרט הקודם. הבת שלו נעדרת מהסרט הזה ולכן אנחנו לא זוכים להמשך הדיונים על חיי הסקס של הקטינה. נקודת זכות מוסרית לסרט. במקום זאת, יש ילדה בשם איזבלה (איזבלה מונר) שהפכה ליתומה, אבל היא כולה תושייה ואומץ. היא מופיעה, נעלמת וחוזרת לפרקים באופן שרירותי בהתאם לצרכיו של הסרט.
המטה החייזרי של מרלין הוא הדבר שיכול למנוע את האסון אותו יוזמת קווינטסה, בשיתוף פעולה עם מגאטרון (פרנק וולקר) והשקרניקים האחרים, אופטימוס פריים שטוף המוח והיחידות האנושיות שמנסות להילחם ברובוטריקים. בדרך נפגוש גם את ויואן וומבלי (לורה האדוק), פרופסורית לאנגלית באוניברסיטת אוקספורד, שלגמרי במקרה נראית כמו דוגמנית עם חולצה פתוחה בנינוחות. היא גם צאצאית של מרלין הקוסם. ובסדרת סרטים שבה מתבזים שחקני האחים כהן (סטיב בושמי, ג'ון גודמן וג'ון טורטורו), אלוף ההתבזות הוא אנתוני הופקינס בתפקיד סיר אדמונד ברטון, מעין חוקר של ההיסטוריה הנסתרת של הרובוטריקים על פני כדור הארץ. מה שמקפיץ אותנו, אגב, לסצנה קצרה ומיותרת בתכלית של רובוטריקים במלחמה נגד הנאצים.
זו, בגדול, ה"עלילה". בפועל זה אוסף של שוטים ערוכים בקצב רצחני, בלי קשר לתוכן הדרמטי של הסצנה. שיחה בין ילדים, חיזור רומנטי, הומור, הסבר
"היסטורי" - הכל ערוך ללא בהירות מרחבית ובקצב מסחרר, מייגע ומתיש. אך כל הדברים הללו הם רק עשירית מאורך הסרט. כל שאר הזמן מוקדש לחוויה הקינטית של פיצוצים ופסולת מתכת באנימציית מחשב המעופפת לכל הכיוונים. תמיד יש כמה מאות דברים שזזים על המסך, תמיד ללא קשר ברור ביניהם, תוך שימוש מופרז בהילוך איטי ובמוזיקה רועשת. מי חושף את עצמו מרצונו לנזק המוחי הזה ולפרקי זמן כה ממושכים? זו השאלה המעניינת ביותר שסדרת סרטים זו מעלה.
