ביקורת סרט - "הנערה האלמונית": מותחן חברתי יפה אך לעוס
האחים דארדן ידועים בעוצמה הרגשית ובעומק המלווים את יצירותיהם. עם זאת, סרטם הנוכחי - העוסק ברופאה צעירה שמתמלאת ייסורי מצפון לאחר שאישה אפריקאית שביקשה את עזרתה נרצחה - לא זכה לחיבוק חם מהמבקרים. אולי בצדק, שכן הוא דידקטי ולא מספיק מעניין
רגש האשמה ואחריותו של האירופאי הפריבילגי ביחס לאחר הוא נושא סרטם החדש (יחסית) של האחים הבלגים, ז'אן-פייר ולוק דארדן, "הנערה האלמונית" ("La Fille Inconnue"), שנחשף לראשונה בפסטיבל קאן הלפני-אחרון.
אלא שהפעם האחים, שסרטיהם מאז "רוזטה" (1999) שבים וקוטפים בקאן פרסים מובילים, כולל זכייה כפולה, ונדירה, בדקל הזהב – נאלצו לצאת בידיים ריקות וללא החיבוק החם והאוהד של הביקורת הבינלאומית (למעשה, גם סרטם הקודם, "יומיים ולילה", לא עוטר בשום פרס, אך הוא גרף שבחים רבים והביא מועמדות לאוסקר לכוכבת שלו, מריון קוטיאר). לא דבר שצמד היוצרים מורגל אליו, אבל גם לא משהו שאמור לעורר דאגה בכל הנוגע לכנות ולמורכבות של עבודתם.
כמו ברבים מסרטיהם, גם הפעם הגיבורה היא אישה - רופאה צעירה ומבטיחה (אדל האנל, שחקנית עולה בקולנוע הצרפתי) בעיר לייז', שמתעלמת לילה אחד מזמזום האינטרקום בקליניקה שלה. הסיבה: שעות הקבלה חלפו זה מכבר. אלא שבבוקר הבא נודע לה שהמבקר הלא-קרוא היה למעשה אישה אפריקאית צעירה במצוקה, שגופתה נמצאה על גדת הנהר ללא כל סימני זיהוי.
הרופאה הצעירה מתייסרת. שכן לו רק הייתה פותחת את הדלת, האישה הזרה הייתה עתה חיה. כאשר שני חוקרי משטרה (אחד מהם מהגר בעצמו) מבקשים לצפות בצילומי מצלמת האבטחה שבכניסה לבניין, היא נתקלת בדיוקנה של הנערה האלמונית שבשם הסרט – ודמותה מתחילה לרדוף אותה. השילוב של רגש אשמה וגילויי אחריות ביחס לזולת מביא אותה לוותר על משרה בקליניקה יוקרתית ולהעדיף מרפאה שכונתית המשרתת בעיקר את בני מעמד הפועלים.
עוד ביקורות קולנוע:
"אימוג'י: הסרט": איך אומרים נורא ואיום באימוג'ית?
"חולי אהבה" - מופע מעייף של איש אחד
"ואז היא הגיעה" - מלא בכוונות טובות - ולא עובד בכלל
"ולריאן ועיר אלף הכוכבים" - לוק בסון הצליח להיכשל
בד בבד, היא פותחת בחקירה משל עצמה שמטרתה לגלות את זהותה של הנערה שנקברה ללא שם. דמות מפתח בפיענוח התעלומה הינה מטופל צעיר שלה (לוקה מינלה), שניכר כי הוא מסתיר משהו. מבחינה זו, סרטם של האחים דארדן פועל כמו מותחן חברתי, והגיבורה שלו, שיוצאת למסע אישי של גאולה ומירוק מצפוני, מייצגת את אירופה האטומה והיהירה – בעיקר נוכח משבר הפליטים העכשווי.
במובן מסוים, הסרט מזכיר את עבודתו התיעודית הנהדרת של דוד אופק, "ההרוג ה-17" מ-2003, שבו יוצא הבמאי לחשוף את זהותו של אלמוני שנרצח בפיגוע התאבדות באוטובוס בצפון. שני הסרטים עוסקים באחריות חברתית ובדינמיקה שבין מרכז ושוליים, ושניהם, כל אחד בדרכו, חושפים באמצעות הסיפור הפרטי את דיוקנה של חברה שמתעלמת מהאחר שבקרבה.
הרופאה הצעירה, רדופה על ידי דמותה של הנערה האפריקאית האלמונית, עוברת לישון בקליניקה שלה, נענית לקריאות בשעות לא צפויה, ואף מסכנת את חייה בניסיונותיה העיקשים לפתור את התעלומה: לא רק מי היא, אלא גם האם נרצחה או שמותה נגרם כתוצאה מתאונה. סיפור משנה מערב אותה עם סטודנט לרפואה העובד לצדה (אוליביה בונו) שבעקבות אירוע טראומטי אחר ויחסה הבוטה כלפיו של הגיבורה, מחליט לנטוש את לימודי הרפואה ולשוב לכפרו. דמותו לא רק משקפת את השינוי שתחווה הרופאה אלא גם דרך אחרת של התמודדות עם אשמה ואחריות: נסיגה והתכנסות.
קשה שלא לחוש התפעמות, פעם אחר פעם, מנחישותם ומחויבותם החברתית והמוסרית של האחים דארדן ש"הנערה האלמונית" הוא סרטם העשירי. אבל אם
עבודותיהם הגדולות באמת ("רוזטה", "הבן") לוו בעוצמה רגשית, עומק ומורכבות אתית ופסיכולוגית שפרצו מתוך המינימליזם והנזיריות האסתטית שלהם – סרטם הנוכחי, יפה והגון ככל שיהיה, נדמה מעניין פחות, וחומריו מוכרים ולעוסים יתר-על-המידה. העובדה שאיננו יודעים כמעט דבר על הגיבורה שלו, שקיימת פה כמעט אך ורק כדי לשרת את "הנושא", הופכת את דמותה לדידקטית מדי – מילה זרה ככל שהדברים נוגעים בסרטי הדארדנים.
כמה משחקניהם הקבועים, בהם ז'רמי רנייה ("הילד") ואוליביה גורמה ("הבן"), מופיעים בסרט בתפקידי משנה בולטים, ולא של דמויות סימפטיות במיוחד. נוכחותם התמציתית רק שבה ומדגישה את התחושה שגיבורי סרטיהם של האחים דארדן שותפים לאותה סביבה חברתית פגומה – סביבה שהבמאים שולחים אליה אותו מבט קולנועי המשלב חסד אנושי וריאליזם ישיר ומחוספס.
