דיור ציבורי לנכה חולה סרטן - במרכז לנרקומנים: "אני מעדיף למות"

"אין לי עבר עם סמים או אלכוהול, אני שומע פה יריות מדי כמה לילות. אני פוחד אפילו ללכת לשירותים מהפחד להידבק בהפטיטיס סי שחלק מהדיירים פה נושאים". א', נכה חולה סרטן ואב לילד קטין, ביקש דיור ציבורי במרכז הארץ כדי להיות קרוב לבנו ולמרכז רפואי שפועל 24 שעות ביממה. כעת הוא נמצא במרכז גמילה לנרקומנים בלוד, למרות שאין לו עבר עם סמים. "אפילו באלכוהול אני לא נוגע", הוא אומר בחדרו המשותף עם עוד שני צעירים בתהליכי גמילה. "החשש שלי הוא לחטוף כאן צהבת או מחלות אחרות בגלל שהמערכת החיסונית שלי חלשה".

א' לא תיאר לעצמו עד שנת 2008 שעולמו יתהפך עליו. מאיש משפחה למופת, נשוי עם ילד קטן, עבודה מסודרת ושרות מילואים מדי שנה, הוא הפך לדר רחוב עם נכות קשה ותסמונת פוסט טראומתית בעקבות מצבו הגופני. את היחס שקיבל מאז משירותי הרווחה של מדינת ישראל הוא מתאר כחסר אמפתיה, ובעיקר כבלתי מותאם לצרכיו המיוחדים.

א', תושב תל אביב לשעבר, בשנות ה-40 לחייו, מתקיים מקצבת נכות בסך 2,500 שקלים ממנה הוא מפריש מזונות בסך 1,700 שקל בכל חודש. מצבו הכלכלי הפך לבלתי אפשרי וביתו הופקד בידי כונס נכסים. הוא הפך באחת לנכה המתגורר כמה חודשים ברחוב, עד ששוכן בדירת עמידר. מצוקת הדיור הציבורי הרחיקה אותו מבנו בן ה-14 שהמשיך להתגורר עם אמו במרכז, והוא הועבר לדירת יחיד בקומה שלישית בדימונה, אליה בקושי הצליח לעלות בגלל קשייו הבריאותיים.

בניגוד להמלצת רופאיו לשכּנו ליד מרכז רפואי פעיל, בית החולים הקרוב לדימונה נמצא בבאר שבע (סורוקה), מרחק 35 דקות נסיעה. גורמים בכירים במשרד השיכון אומרים ל-ynet כי ניסו בעבר למצוא לא' כמה דירות חלופיות ואף שיפצו עבורו דירה במיוחד. א' מצידו טוען כי לקח את הדירה בדימונה מחשש שאחרי הצעה זו לא יציגו לו חלופות נוספות ובלא אפשרות נוספת יחזור שוב לרחוב, שכן עם משפחתו המורחבת הוא אינו בקשר - הוריו נפטרו וגם אחיו נפטר ממחלת הסרטן לפני שנים ספורות.

גם קשריו עם בנו הידרדרו בעקבות המעבר לדרום הארץ. "בעבר הייתי רואה את הילד שלי הרבה יותר, אבל עם המעבר לדימונה למעשה ניתקו אותנו האחד מהשני. כשהתגוררתי במרכז הוא היה בא אליי וגם את זה לקחו ממני. במשרד הרווחה אני מוגדר 'ערירי' למרות שאני אבא לילד. הם הכניסו אותי לדירת יחיד שאפילו את המיטה שלי לא הצלחתי להניח בתוכה. לא היה לי היכן לשכן את הבן שלי כשרצה לבקר אותי.

"הייתי אמור להיות מטופל באברבנאל כי רציתי לטפל בדיכאונות שלי", הוסיף א'. "משרדי הרווחה והשיכון קטעו את רצף הטיפול כשלקחו אותי לדימונה. בעיית הראייה החמורה שלי גורמת לי להיתקל בדברים. נפלתי שם כמה פעמים. השירותים והמקלחת בדירת עמידר כל כך צפופים עד שאני לא מצליח להיכנס אליהם. אני מתבייש להגיד, אבל פעמים רבות עשיתי את הצרכים ליד הקיר או באמצע הבית". לטענתו, אנשי עמידר ענו לו, לפי דבריו "'תהיה יצירתי ותאלתר', כשהמשמעות היא לזחול מתחת לכיור".

"תוציאו אותי מפה"

א' לא מצליח לעצור את הדמעות. "אני אפילו לא יודע אם אגיע עד גיל 60, כל הפשע שלי זה שחליתי. נתתי את כולי בשכיבה במארבים בלבנון. חשבתי שבתמורה המדינה לא תפקיר אותי, אז למה הרשויות עושות לי את זה? פניתי לשר השיכון יואב גלנט. התחננתי על חיי, אמרתי לו: 'אם אפגע בעצמי, דע שהידיים שלך יהיו מגואלות בדם שלי, כי לך יש חלק בזה'. הוא לא התייחס אפילו. אני מעדיף למות. כרגע אין לי למה לחיות, פשוט אין לי. אני מתחנן בפני הרשויות, תוציאו אותי מפה. אני לא יכול להיות במקום הזה, לא אמור להיות בין נרקומנים, זה לא אני, לא המקום שלי".

ממשרד השיכון נמסר בתגובה: "אנו דוחים בתוקף את הטענות. יודגש כי בהוראת השר גלנט, משרד הבינוי והשיכון ביצע מאמצים רבים כדי לסייע לא' לאור הרקע הרפואי והנסיבות החריגות שאותן הציג. הוצעו לו דירות בכמה ערים מרכזיות והוא אף התגורר כמה ימים בדירה ששופצה במיוחד עבורו, עד שעזב אותה ללא תיאום. גם לאחר כל זה ולאחר שאושרה לו דירה שמיועדת למשפחה עם שישה ילדים, באישור חריג אושר לו להגיש בקשה להחלפת דירה. בקשתו הועברה לדיון בוועדת חריגים ותשובה תישלח אליו ישירות".

א' מגיב לדברי משרד השיכון: "מעולם לא הוצעו לי דירות בערים מרכזיות. מדובר בערים כמו קצרין, דימונה, ירוחם, מצפה רמון ולא בקומות נמוכות אלא בקומות גבוהות שאליהן אני בקושי מסוגל לטפס. הכתובת שאותה ציין משרד השיכון כדירה בדימונה אינה קיימת".