הכול למען המדע: ההמצאות שעלו למגליהן ביוקר
הטייס שהקדים את האחים רייט, המדענית הדגולה שלא ידעה להיזהר והממציא שנמעך על ידי המכונה שלו. מדענים וממציאים מוכנים לעשות הרבה למען תגליותיהם. חלקם שילמו על כך בחייהם
הרבה מדענים מקדישים את חייהם למדע - אבל יש כאלה שתגליותיהם ממש עלו להם בחייהם. חומרים רדיואקטיביים, מכבשי דפוס וגלשני אוויר- אלו הם רק חלק מהפיתוחים והגילויים שהקנו לבעליהם מקום של כבוד בדפי ההיסטוריה - אבל לרוע מזלם הם שילמו על תהילתם את המחיר הכבד ביותר - חייהם.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן:
מה קורה כשאוכלים יותר מדי סוכר?
לוח אירועים אסטרונומיים, אוגוסט 2017
הגֵן הוא ידידו הטוב ביותר של הכלב
הכל על מדע באפליקציה של מכון דוידסון - להורדה באייפון ובאנדרואיד
אוטו לילינטל וגלשן האוויר
מי לא היה רוצה לעוף כמו ציפור? אנשים רבים לאורך ההיסטוריה חלמו ואף ניסו לגעת בשמיים. אבל אוטו לילינטל (Lilienthal) הגרמני היה האדם הראשון שהצליח לעוף באוויר. לילינטל המציא את הדאון, ואפילו הצליח לטוס יותר מ-2,000 פעמים עד שנהרג בהתרסקות.
כדי לנסות לחקות את מעוף הציפורים ערך לילינטל תצפיות על דרך מעופן וצורת כנפיהן, וניתח את הדרכים שבעזרתן הן מצליחות להתרומם מהקרקע. את ממצאיו פרסם בספרו: "מעוף הציפורים כבסיס לתעופה". לילינטל גם היה הראשון שהבין את החשיבות של צורתה הקמורה של כנף הציפור - עיקרון בסיסי במדע התעופה שמיושם גם במטוסים של ימינו.
אבל לילינטל לא היה רק חוקר טבע, אלא גם מהנדס. את העקרונות שלמד מהציפורים הוא בדק בדגמי דאונים שבנה, ואף עשה ניסויי תעופה. בטיסותיו הראשונות הוא קפץ מגבעה עם הדאון שלו והצליח לעוף למרחק קצר - לא יותר מ-25 מטר. מהניסויים האלה הוא הסיק מסקנות, יצר דגמים נוספים ושכלל אותם. בחלק מהדגמים הכנפיים התנופפו, כמו כנפי הציפורים. בטיסותיו האחרונות כבר גמא מרחקים גדולים פי עשרה. הדגם שבו השתמש בטיסות האלה דומה לגלשני האוויר המודרניים.
בשנת 1896, חמש שנים אחרי שהתחיל את ניסויי התעופה שלו, יצא לילינטל לעוד טיסה שגרתית. בניגוד ליותר מ-2,000 הטיסות המוצלחות שקדמו לה, הפעם משב רוח ערער את יציבות הדאון ולילינטל צנח אל הקרקע והתרסק. אמונתו ביכולתם של בני אדם לעוף ובצורך לחקור את התעופה בניסויים מעשיים העניקה השראה לאחים רייט, שהמשיכו את מורשתו ושבע שנים אחרי מותו הצליחו לפתח את המטוס הממונע הראשון.
מארי קירי והחומרים הרדיואקטיביים
בשנת 1898, כשגילו מארי קירי (Curie) ובעלה פייר את החומרים הרדיואקטיביים רדיום ופולוניום, איש לא ידע שהם רדיואקטיביים; למעשה, קירי הייתה זו שטבעה את המונח "חומר רדיואקטיבי" וזכתה בפרס נובל בפיזיקה ב-1903 על גילוי הרדיואקטיביות.
קירי התבססה על תגליתו של הצרפתי אנרי בקרל (Becquerel, שהיה שותף לפרס עמה ועם בעלה), שאורניום פולט קרניים חזקות וחודרניות. היא חקרה דגימות של מלחי אורניום וגילתה שהקרינה שהן פולטות פרופורציונלית לכמות האורניום, אפילו אם הוא נמצא בתרכובות עם חומרים אחרים. מכך הגיעה למסקנה מהפכנית לתקופתה: יש באטומי האורניום עצמם משהו שיוצר את הקרינה, ולא מדובר בתגובות כימיות שלו עם חומרים אחרים.
בהמשך מצאה קירי שתרכובות מסוימות של אורניום פולטות קרינה חזקה אף יותר מהאורניום עצמו. נאמנה לאותו היגיון היא הסיקה שהתרכובות האלה מכילות כנראה יסוד אחר, רדיואקטיבי אפילו יותר מהאורניום. ואכן, יחד עם בעלה פייר היא בודדה שני יסודות כאלה: הפולוניום, שקראה לו על שם מולדתה פולין, והרדיום - מהמילה הלטינית לקרינה.
מארי ופייר קירי עבדו יחד במעבדה מאולתרת, ללא ציוד הגנה, בחדר לא מאוורר ולא אטום למים. כיום ידוע שהקרינה הרדיואקטיבית מסוכנת, מכיוון שהיא פוגעת בתאים חיים. הקרינה העזה גורמת נזקים ל-DNA ושינויים בקוד הגנטי שיכולים להרוג תאים או לגרום להם להתחלק ללא שליטה ולהפוך סרטניים. אולם כשבני הזוג קירי נסחפו אחרי תגליותיהם המרגשות ועבדו לילות כימים בתנאים קשים, לא הייתה להם סיבה לחשוד שהקרינה הזו מסוכנת.
ההיסטוריון פיליפ בלום (Blom) ציטט את קירי נזכרת בנוסטלגיה בקרינה הקטלנית שהקיפה אותה: "אחד מהדברים האהובים עלינו היה להיכנס לחדר העבודה בלילה; אז זרחו אלינו מכל עבר צלליותיהם המוארות של הבקבוקים שהכילו את הדגימות שלנו. המראה היה מלבב. השפופרות המוארות הכירו אורות של פיות".
מארי קירי מתה בגיל 67 ממחלת דם שנגרמה כנראה משנים רבות של חשיפה לקרינה רדיואקטיבית.
ויליאם בולוק ומכבש הדפוס
אי אפשר להפריז בחשיבותו של הדפוס, המצאה שהפכה את האות הכתובה מסוד שמור אצל אליטה של כמרים, נזירים ומשכילים למוצר שווה לכל נפש. ויליאם בולוק (Bullock), אמריקני מפילדלפיה, שכלל את מכונת הדפוס במאה ה-19 וייעל את פעולתה במידה דרמטית. בעזרת המכונה שהמציא, הפך תהליך ההדפסה זול ומהיר יותר ואיפשר להדפיס עיתונים בתפוצה רחבה. אפשר להקביל את ההמצאה של בולוק להופעת הפס הרחב בעידן המידע: האינטרנט היה קיים עוד קודם, אך כעת המידע הרבה יותר נגיש וזמין.
חוץ ממכונת הדפוס המציא בולוק המצאות רבות, בהן מכונה לחיתוך רעפים לגגות, מכונה לאריזת חבילות כותנה ומכונה להטמנת זרעים באדמה. אבל מכונת הדפוס המודרנית הייתה המצאתו הידועה ביותר, והיא גם זו שהביאה למותו.
בולוק הגיע אל עולם הדפוס כשהחל לעבוד כעורך בעיתון. הוא עבד ליד מכונת הדפוס של העיתון, אך נפשו נשארה כנראה נפש של מהנדס: במקום לחשוב על כתבות לגיליון הבא הוא הגה דרכים לפתח מכונה נוחה ומהירה יותר.
האבטיפוס שבו השתמש היה מכונת הדפוס הצילינדרית שהמציא ריצ'רד מרש הו (Hoe). המכונה של הו, שהשתמשה בגלילים כדי להדפיס, איפשרה הדפסה רציפה, בשונה ממכבשי הדפוס הישנים שעבדו עם לוחות, אבל פועלי דפוס היו צריכים להזין אותה כל הזמן בגיליונות נייר. בולוק שיפר את המכונה בכך שאיפשר לספק לה אוטומטית נייר מגלילים גדולים. יד אנושית הייתה נחוצה רק כדי להוסיף נייר או לתחזוקה שוטפת - כמו במדפסת של ימינו. כמו כן המכונה הדפיסה בו-זמנית על שני צדי הנייר, קיפלה אותו וחתכה אותו לגיליונות במהירות ובדיוק רב.
בשנת 1867, בשעה שהתקין מכונה חדשה עבור בית דפוס של עיתון שקנה אותה, הוא ניסה להחזיר למקומה רצועה שהשתחררה בזמן פעולת המכונה. רגלו נתפסה במכונה ונמחצה. ימים ספורים לאחר מכן הוא מת מפצעיו.
יעל כורם, דוקטורנטית במכון ויצמן למדע וכתבת באתר מכון דוידסון
לפנייה לכתב/ת 
