"לא סיפרתי להוריי שאין לי חברים כדי שלא יהיו עצובים"
אידן אור גיא סבל בבית הספר מתלמידים שצחקו עליו כי הוא כבד ראייה ולבקן - ובגיל 29 החליט להוציא ספר ילדים על סיפור חייו. "לא הפסקתי להאשים את עצמי במצב ולא הבנתי מה אני עושה לא בסדר שזה מגיע לי"
"תמיד צחקו עליי, קראו לי בשמות גנאי כמו 'שערות סבתא' ו'משקפופר', חיקו אותי על איך שאני מסתכל על הלוח. אפילו המורים לא תמיד ידעו איך לקבל את המצב, רק חלקם", כך מספר אידן אור גיא (29) מרמת גן.
"למדתי לשקר להורים שלי, להגיד להם שטוב לי. חזרתי הביתה ואמרתי להם שהיה ממש כיף בבית ספר והייתי עם חברים, ואז הייתי נכנס לחדר, שוכב על המיטה ויודע מה באמת עבר עליי. רציתי שהם יאמינו שטוב לי, לכן שיקרתי להם. האמנתי שיש להם מספיק דברים על הראש. היו ילדים יוצאי דופן בבית ספר שהתייחסו אליי יפה, אבל אף אחד לא היה חבר שלי ממש".
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
גיא, נשוי ואב לילדה בת שבעה חודשים, הוא כבד ראייה, וראייתו מטושטשת. "אני נשוי לאישה רואה", הוא מדגיש ומוסיף - "פשוט לאנשים זה תמיד נראה מוזר אבל היא אחות של חבר טוב והוא הפגיש בינינו". הוא כותב שירים ועובד ב"דיאלוג בחשיכה" במוזיאון הילדים בחולון ובימים אלה פתח בפרויקט מימון המונים לספר ילדים חדש על חייו כדי לעזור לילדים שבמצבו.
מתי הבנת שאתה שונה?
"המשפחה שלי היא כמו חממה. ההורים שלי תמיד נתנו לי הרגשה שאני לא שונה ושכולם שווים. רק כשהגעתי לבית ספר והתחילו לצחוק עליי הבנתי שמשהו פה לא בסדר.
"אנחנו שישה אחים ואחיות, שלושה מאיתנו לבקנים אבל שני האחים הלבקנים שלי יותר 'פלפלים' ממני, הצליחו להתמודד יותר טוב עם החברה. אני הייתי ילד רגיש יותר. כשאני מדבר היום על הנושאים האלו עם ההורים שלי, יש להם מחנק בגרון. הם שואלים למה לא סיפרתי אף פעם על המצב כדי שיעזרו לי.
"הייתי ילד חסר ביטחון והתביישתי לומר שקשה לי לראות. גם כשגדלתי והתחילו להסביר יותר על הקושי שלי בבית ספר זה תמיד היה ברמה הפיזיולוגית ולא ברמה הרגשית.
"לא הפסקתי להאשים את עצמי במצב, לא הבנתי מה אני עושה לא בסדר שזה מגיע לי. עם הזמן - ההתמודדות עם הקושי העצימה אותי. הפכתי להיות 'ילד מבוגר' שמנסה לחזק את עצמו. היום אני קרוב לגיל 30 ומרגיש ילד, מרגיש צורך לפצות על תקופת הילדות".
הוא התנדב לצבא ושירת בחיל חינוך. לדבריו, באמצע הצבא חל השינוי בחייו - "זה היה ערב יחידה, באתי לשבת עם החיילים ליד השולחן ואמרו לי שאין מקום. באותו רגע התעקשתי לשבת איתם ומשם הרגשתי שחל השינוי, פתאום קיבלו אותי. הבנתי שאני חייב לקדם את עצמי ולגרום לשינוי לקרות".
קראו עוד:
- תיקי בית הספר שהילדים הכי אהבו
- תתפלאו, הילד השלישי לא מגדל את עצמו
- הסימנים שהילד צריך משקפי ראייה
האם היה לך קשה לחשוף את הסיפור האישי שלך בספר?
"תמיד רציתי לכתוב את הסיפור שלי בדרך קלילה ומצאתי את עצמי יושב וכותב את הסיפור הזה למרות שתקופה ארוכה התכחשתי אליו. כתבתי את הסיפור ואחרי שלושה שבועות שהתלבטתי אם הוא טוב שלחתי אותו להורים של אשתי, שניהם מורים בבית ספר. הם מאוד התלהבו.
"התלבטתי מעל חצי שנה אם לצאת לדרך עם פרויקט גיוס המונים, ממש יום ולילה. מחשבות ברמה שלא הצלחתי לישון בלילה. לא הייתי בטוח שזה סיפור מספיק חזק ומיוחד, אמרתי לעצמי שבטח לכל אחד יש את הסיפור שלו. במשך חצי שנה התלבטתי מה לעשות ותהיתי אם אני מוכן לחשיפה הזו של סיפור חיי.
"בסוף החלטתי שאם זה יכול לשנות משהו ולעזור לילדים שנמצאים במצב שלי, אז זה שווה את החשיפה. אני לא מכיר אף ספר ילדים שכתב אדם עם מוגבלות. אם ילד יקרא את הספר, הסיפור ייגע בו, והוא יקום על הרגליים ויהיה מי שהוא - מבחינתי אני עשיתי את שלי".
למה דווקא ספר לילדים ולא למבוגרים?
"אני חושב שהחינוך מתחיל בגיל צעיר. קשה יותר לשנות אנשים מבוגרים. זה לא נכתב ממקום מחנך אלא ממקום אישי - הסיפור שלי. הטעויות שלי כילד הן התובנות שלי היום. למשל, הרבה שנים ניסיתי להיות מישהו אחר, כמו כולם - מצחיק ועושה שטויות. בשלב מסוים הבנתי שכשניסיתי להיות משהו שאני לא זה רק פגע בי.
"אם אדם מקבל את עצמו, גם אנשים אחרים יקבלו אותו, וזה תהליך. אשמח לעזור ולייעץ למי שצריך ואפשר לפנות אליי דרך הפייסבוק".
לפנייה לכתב/ת 
