ביקורת סרט: "אהבה יוונית" - קיטש מלודרמטי
רומן בין צעירה יווניה ופליט סורי, עקרת בית משועממת שמנהלת מפגשים רומנטיים בסופר-מרקט ועובד בחברה גדולה שמתאהב במומחית שוודית - "אהבה יוונית" מציג שלושה סיפורים על רקע המשבר הכלכלי-חברתי ביוון, וחוטא ברדידות פולטית ורגשנות מופרזת
שמו העברי של "אהבה יוונית" ("Worlds Apart") עלול להטעות את הצופה להאמין שמדובר בקומדיה רומנטית-אתנית נוסח "החתונה היוונית שלי". ואולם, כפי שמעיד השם במקור, כוונותיו רציניות יותר ועלילתו, נכון יותר עלילותיו, מתרחשות על רקע המשבר הסוציו-אקונומי הפוקד את יוון בשנים האחרונות.
ועם זאת, הכותרת העברית אינה לגמרי מטעה, שכן מדובר כאן בשלושה סיפורי אהבה בין יוונים וזרים. התוצאה הייתה יכולה להיות הגונה לחלוטין אלמלא הצפייה בסרט עוררה געגועים לסרטו הצדקני והמניפולטיבי של אלחנדרו גונזלס איניאריטו "בבל" (2006), שהראה כיצד אירוע טרגי הקורה במרוקו משיק להתרחשויות הנפרשות על פני הגלובוס.
עוד ביקורות קולנוע:
"הפרה ז'קלין" - בורקס אלג'יראי
"מאהב כפול" - מותחן פסיכולוגי-מיני שיורד מהפסים
"רובוטריקים: האביר האחרון" - ליגה חדשה של טמטום
בעוד הסיפור הראשון הינו גירסה עדכנית של "רומיאו ויוליה" (אביה של הנערה, כמסתבר, הוא פשיסט וגזען הפושט, יחד עם חבורה אלימה וחמושה, על שדה תעופה נטוש שבו חיים הפליטים) – האפיזודה השנייה מזכירה ברוחה את הדרמה "תלוי באוויר", שבה גילם ג'ורג' קלוני מפטר סדרתי קר ואלגנטי בשירות הקפיטליזם החזירי. המעשייה הרומנטית החותמת – הגם שאיננה חורגת משלל סיפורי אהבה-בגיל-השלישי – לפחות מציגה כימיה מוצלחת בין שני שחקנים נפלאים, עד כדי כך שאפילו המבטא הגרמני המלאכותי שמצויד בו סימונס לא באמת מפריע.
"אהבה יוונית", סרטו השני כתסריטאי-במאי של פאפאקליאטיס, מבקש לעסוק ברגע של משבר שהוא היסטורי ופרטי כאחד. שלושת סיפוריו מבקשים להתרכז אל תוך סביבה שהיא בה בעת מנותקת ומושפעת מהסיטואציה של קריסה כלכלית ואי-יציבות פוליטית. מבחינה זו, הרומן שנרקם בין מדפי הסופרמרקט מייצג זאת בצורה הפיוטית ביותר: האישה היוונייה שאינה יכולה להרשות לעצמה לצרוך מרבית מהמוצרים רוקדת שם, אחרי שהמקום מתרוקן מעובדיו, יחד עם הפרופסור שנתינותו הגרמנית בהקשר של המשבר כמובן שאיננה מקרית.
גם שדה התעופה הנטוש, שבאחד המטוסים המקורקעים בו מבלים הצעירה היוונית והפליט הסורי המצודד, משמש סוג של גן עדן המבטא במידה רבה את רוח המשבר. ואולם, המימד האגדי-אקטואלי הזה קורס, כאן כמו גם ביתר האפיזודות, אל מול נאיביות פוליטית ועיצוב סטריאוטיפי של דמויות – האב הגזען, האישה הכוחנית והקרה שנמסה במיטה וכו'.
חלקו החותם של הסרט, מבלי לחשוף כמובן, מנסח את המובן מאליו: כל הסיפורים קשורים זה בזה. אבל "הגילוי" הזה לא נועד אלא להלום בראשו של הצופה את המסר הדידקטי של הסרט: בני אדם אינם קורבנותיה של סיטואציה פוליטית אלא, בראש ובראשונה, של עצמם ושל השנאה וחוסר הסובלנות שלהם. זהו הרגע בסרט שבו אחת הדמויות נחשפת למשמעות הטרגית של מעשיה, והנקודה שבה הצופים מתבקשים לצקצק בלשונם נוכח "המסר". הסרט הזה הוא דוגמא לאופן שבו משבר אמיתי מנוצל לצרכים של קיטש מלודרמטי ורידוד פוליטי ואנושי.
