בריטניה מקדמת חקיקה להגנה על פרטיות משתמשים, והיא לא צריכה להיות היחידה
חברות דיגיטליות ורשתות חברתיות הפכו את הוויתור של משתמשים על מידע אישי לברירת מחדל מובנת מאליה. אבל האמת היא שזו מציאות שאפשר ורצוי לתקן כמה שיותר מהר - לא רק במדינת "האח הגדול". דעה
שום מרד משתמשים לא יהיה פה, לפחות לא בעתיד הנראה לעין: העובדה ששירותים דיגיטליים חינמיים, בהם גם שימוש ברשתות חברתיות - הפכו מידע פרטי של משתמשים לסחורה לכל דבר, היא לא חדשות. מידע אישי נמסר לגורמים מסחריים בהיקפים עצומים, ודי לחשוב על כל מחשבה, תמונה, סרטון, תכתובת, מיקום או מספר טלפון שאי פעם "שותפו" על גבי רשת חברתית, כדי להבין על מה בעצם כל המהומה. ובכל זאת, לא נראה שהציבור מוטרד במיוחד מהעובדה הזו, אחרת היינו חוזים בנטישה המונית של רשתות חברתיות ובהתפוררות כלכלת הביג דאטה.
מה בכל זאת אפשר לעשות? לקוות שנבחרי ציבור יזהו את השגרה הדיגיטלית הזו כפגיעה ממשית באזרחים, ויפעלו לתיקון המצב. זה בדיוק מה שהצהירו אתמול הרשויות בבריטניה, עם פרסום מסמך הצהרת כוונות רשמי אתמול (ב'), על ידי המשרד הממשלתי האמון על דיגיטל, תרבות, מדיה וספורט. המסמך כולל שורה של רפורמות במסגרת חוק הגנה על מידע.
הבשורה המרכזית במסמך הזה למעשה מחזירה את הבעלות על מידע אישי לידי המשתמשים, באמצעות התעקשות על הליך פשוט של הסכמת משתמשים לוויתור על המידע. לא עוד ברירת מחדל מובנת מאליה - אלא דרישה לסמן באופן אקטיבי, וגם אפשרות לבטל את ההסכמה בכל רגע נתון. בשורה נוספת קשורה לעלייה בגובה הקנסות על חברות שיפרו את החוק החדש ויפגעו בפרטיות משתמשים. הבשורה השלישית היא למעשה הרחבה משמעותית של תקנות "הזכות להישכח" - אבן דרך חוקתית משמעותית שבמסגרתה חוייבו מנועי חיפוש לאפשר למשתמשים לפנות אליהם ולבקש שיוסרו מרשימות התוצאות (על אף שההליך עצמו נותר מסורבל ומוטה כלפי החברות ולא כלפי האזרחים).
כן, יש הרבה מדי תשובות לשאלה "למה?": למה לא אכפת לנו מספיק מהפרטיות של עצמנו? למה אנחנו מוכנים לאפשר לכל גורם מסחרי לקחת את ההיסטוריה הפרטית שלנו, את המחשבות, השיחות והזכרונות שלנו, לזרוק אותם לבלנדר ולשלוף משם בחזרה תמונת מצב מעובדת ומדוייקת להפחיד של כל מה שעושה אותנו אנחנו, ואז למכור את זה לחברות פרסום שידעו לייצר את המניפולציה השיווקית הנכונה ביותר עבור כל אחד מאיתנו.
אבל האמת היא שהנחת המוצא של חוסר אכפתיות חוטאת להבנה של מאזן הכוחות הכלכלי-חברתי. בסופו של דבר, מי שיכולים וצריכים לפעול בחזית הזאת הם או המחוקקים, או המפרסמים. על המקרה האחרון קשה לסמוך - על אף המקרה האחרון של שליפת מודעות פרסום מיוטיוב למשל, כשהתברר שפרסומות נוחתות גם על תכנים שמופצים על ידי ארגוני טרור או תכני הסתה. נשארנו עם המקרה הראשון - נבחרי ציבור ויוזמות חקיקה. נראה שהבשורה מגיעה דווקא מבריטניה, הידועה לשמצה דווקא כי היא מפעילה אמצעי פיקוח על אזרחים בהיקפים נרחבים. אם "האח הגדול" יכול, גם אנחנו יכולים.
