מיננקו: "כל-כך רציתי מדליה"
למרות ההופעה הנהדרת באליפות העולם וההתגברות על הכאבים, קופצת המשולשת חנה מיננקו מאוכזבת: "לא הצלחתי להיות חנה האמיתית. כשאני בריאה, אף אחת לא מפחידה אותי"
"הבנתי שהיה טירוף בארץ בלילה שהתחריתי. הייתי רוצה שזה יהיה טירוף של מדליה. כל כך רציתי שהמדינה תהנה מעוד מדליה שלי באליפות העולם", זורקת חנה מיננקו בחצי אכזבה.
קופצת המשולשת, שסיימה רביעית באליפות העולם, יודעת שהיו לה שלל נסיבות מקלות, אבל כמו ספורטאית אמיתית היא שאפה ללכת הכי גבוה והכי רחוק: "ידעתי שהשנה לא אצליח לזכות במדליה. הייתי רחוקה מאוד מהכושר שלי, אבל ברגע שהגעתי לכאן, עשיתי את המקסימום כדי לא לאכזב את הקהל והצופים שתמכו בי מישראל. אני כל כך אוהבת את ישראל והרגשתי שהציפיות נתנו לי המון כוח, גרמו לי להיות חזקה מנטלית ולא לוותר למרות הכאבים הגדולים".
הכאבים עליהם מדברת מיננקו הם פועל יוצא מכך שבמארס עברה ניתוח מורכב בקרסול, ואם זה לא הספיק, אז לפני שלושה שבועות היא נפצעה בשריר הירך באחד ממחנות האימון. נתוני הפתיחה הללו הביאו לכך שהיא הייתה בספק לאליפות העולם, אבל לבסוף נשכה שפתיים בדרך לתוצאה הכי טובה שלה השנה (14.42 מ') ולמקום הרביעי בעולם.
"היו לי כאבים שקשה לתאר", היא משחזרת ביום שאחרי. "בגלל שהאבחון לא היה מהיר, עברתי את הניתוח מאוחר מדי וקשה לחזור בתקופה כזו קצרה. זה שיבש את התוכניות ולכן לא הצלחתי להיכנס לכושר".
במה זה הגביל אותך בתחרות?
"לא הצלחתי להיות חנה האמיתית בתחרות ובגמר. מה שעזר לי זה בעיקר הניסיון שלי במעמדים כאלו והאדרנלין מהידיעה שאנשים יושבים ומסתכלים עליי. תבין, זה מצב שאת לא יכולה לרוץ כמו שצריך, רצתי על הכאבים. יש לי רצון בראש, אבל הגוף זה לא רובוט".
את מסתכלת על דור הקופצות הנוכחי, ומאמינה שאת יכולה להתמודד איתן?
"ברור שאני יכולה להתחרות עם כל אחת מהן, רק להיות בריאה ולעבוד בשקט. אף אחת מהן לא מפחידה אותי. הייתי סגנית אלופת העולם לפני שנתיים ומבחינתי זה רק עניין של כושר, אני בטוחה שיהיו לי עוד מדליות. אם במצב הזה אני במקום הרביעי בעולם, ממש בלי להתאמן, עוד יהיו לי הישגים גדולים".
נראה שהתחברת לישראל במהירות ובטבעיות.
"אני מאוד שמחה לייצג את ישראל, לא סתם אני עונדת תליון של מגן דוד, זה חשוב לי כי אני מייצגת את המדינה. אני ישראלית יותר מכל דבר אחר ומאוד אוהבת את המדינה".
לפני שאנחנו נפרדים מיננקו מוסיפה: "חשוב לי להודות למאמן אלכס מרמן ולפיזיותרפיסטית מיה בנצור שליוו אותי. גם לחברת 'מאיר' של יעקב שחר ובית ההשקעות 'אלטשולר שחם' שעוזרים לי מאוד, ולדיוויד צ'יזיק ובני משפחתו היקרים שמסייעים לי בכל דבר כבר ארבע שנים. וכמובן גם לבעלי אנטולי, למשפחה שלי ולאיגוד האתלטיקה והוועד האולימפי".
לפנייה לכתב/ת 
