קצבת הנכות שמובילה למינוס של אלפי שקלים: "מגיע לחיות בכבוד כמו כולם"
גם תוספת של 1,400 שקל לקצבת הנכות הזעומה, שעומדת על 2,342 שקל בחודש, לא מספיקה לשלומית ענציו: "הרבה פעמים מוותרים על תרופות". השכירות שמשלם מנשה כמעט שווה לסכום הקצבה, אין לו מים חמים והוא נאלץ לוותר על סיוע של עוזרת: "לא יכול להרשות הוצאה של 4,000 שקל". החיים בקצבת הנכות
בתשובת הכנסת לעתירה לבג"ץ שבה דרשו ארגוני הנכים להשוות את קצבת הנכות לגובה שכר המינימום - כתב היועץ המשפטי לכנסת כי "הטענה המרכזית בעתירה על כך שקצבת הנכות כשלעצמה אינה מאפשרת מינימום של קיום אנושי בכבוד היא טענה שהנטל לבסס אותה מוטל על העותרים". אלה החיים האמיתיים של הנכים שהכנסתם היא קצבת נכות של 2,342 שקל בחודש.
שלומית ענציו בת ה-53 סובלת משורה של מחלות, בהן סוכרת, מחלת אדיסון ופסוריאזיס חמור. שלומית, שגרה בדירה קטנה ומוזנחת ביבנה, אינה שולטת על צרכיה, ורוב היום שוכבת על מזרן מעופש. בשיא הקיץ, ללא מזגן, שלומית זקוקה לעזרה אפילו כדי להתקלח – אך הקצבה שהיא מקבלת אינה מספיקה כדי לשכור עזרה סיעודית, ושלומית הערירית נאלצת להסתדר לבד.
למרות שהיא מקבלת תוספות של שירותים מיוחדים בסך 1,400 שקל, ההוצאות החודשיות מעמיסות עליה עול כבד, בין שמדובר בתרופות בסך 1,200 שקל ובין שאלה תשלומי חשבונות בסך 600 שקל. בסך הכול שלומית מסיימת כל חודש במינוס של יותר מ-1,300 שקל.
"היום אני במצב שעד סוף החודש אלך לישון רעבה כי אין לי אגורה ללכת לעשות קניות", היא מספרת. "המקרר שלי כמעט ריק. הרבה פעמים אני מוותרת על תרופות, ולא פעם הרוקחת בקופת החולים אפילו תרמה לי תרופות כי היא מבינה אותי ומתחשבת בי".
שלומית מוסיפה כי בשל הקצבה הנמוכה שהיא מקבלת היא נקלעה לסבך של חובות ועיקולים. "יש לי חובות לעיריית יבנה, לתאגיד המים, למד"א וגם לחברת החשמל, כי בימים כאלה של עומס חום כבד ושרב אני מגיעה ל-14 אינהלציות ביום. מה יש להם פה לעקל לי?" היא שואלת בכאב.
שלומית משתפת כי בגלל מצבה לא פעם עוברות בראשה מחשבות אובדניות. "נמאס לי מהסבל הזה. למה מגיע לי העונש הזה? למה לא מגיע לי לחיות בכבוד כמו כולם? לצערי הרב הגעתי למצב כזה שעדיף כבר להתאבד מאשר למות מרעב או ממחלות".
"החזר נסיעות? לא שווה למאות שקלים שמוציאים בחודש"
מנשה מטמון, רווק בן 57, מתגורר לבדו במושב מדרך עוז ליד צומת מגידו. הוא מוגדר כנכה בעל 100 אחוזי נכות עקב אובדן כושר עבודה ו-79% נכות רפואית ומקבל קצבה חודשית של 2,342 שקל. "איך אפשר להתקיים מכזה סכום בכלל? אין לי שום תמיכה מהמשפחה, להפך, יש לי חובות של כמעט 300 אלף שקל בגללם, אז פי כמה וכמה אין לי עזרה ותמיכה חיצונית מלבד הקצבה שיעזרו לי להתקיים", הוא טוען.
מטמון שוכר דירה קטנה בצפון הארץ, שעליה הוא משלם דמי שכירות למושב בסך של 2,200 שקל בחודש. הוא מקבל סיוע בשכר דירה מהרווחה, אך הסיוע עומד על 1,400 שקל בלבד ואת השאר משלים מטמון מקצבת הנכות שלה הוא זכאי.
מטמון מוסיף כי הנכים בפריפריה מוציאים יותר כסף בחיי היום-יום מאשר נכים המתגוררים במרכז. "עברתי שלושה התקפי לב ואני סובל מסוכרת. יש לי המון תורים לרופאים וביקורות רפואיות ללכת אליהם, אבל אני גר במושב בצפון. אין פה תחבורה ציבורית מונגשת בכלל, אני נאלץ להסתמך על מוניות שגם לוקחות מחיר גבוה יותר כי הן פחות נפוצות בפריפריה וכמובן שהחזר הנסיעות שאותו אני מקבל אינו שווה למאות השקלים שאני מוציא בחודש".
עקב חוסר יכולתו של מטמון להתנייד הוא נאלץ לקנות את המצרכים, שאותם הוא צריך למחייתו, במרכולית המקומית במושב, שבה למחירים אין תחרות. לכן, אומר מטמון, הוצאות הכלכלה שלו מגיעות ל-1,800 שקל בחודש, סכום גבוה במיוחד עקב התזונה המיוחדת שהוא נדרש לה בגלל מחלת הסוכרת שממנה הוא סובל.
שאר חשבונות המחיה של מטמון כוללים תשלומי חשמל, מים, ארנונה ואפילו אגרת ביוב, והם מגיעים לסכומים של מאות שקלים בחודש. עוד הוסיף מטמון כי לא פעם נתקל באטימות מצד שירותי הרווחה בנוגע להתחשבות ספציפית במצבו המיוחד. "אין לי מים חמים בבית, דבר בסיסי לכבודו של אדם להתקלח. ביקשתי עזרה בהשתתפות בקניית דוד למים חמים, אמרו לי ברווחה - 'אין בעיה, תקנה דוד, אבל עד 800 שקל'. זה הגיוני? דוד כיום לא עולה פחות מ-2,000 שקלים, ואני לא יכול להרשות לעצמי הוצאה כזאת אז פשוט אין לי מים חמים בבית להתקלח בהם".
עמותות הרווחה מסייעות למטמון, הנזקק לטיפול סיעודי בביתו, במתן קצבה של כ-300 שקלים בחודש. אך לפי מטמון, הסכום אינו מכסה את שעות היום שבהן הוא זקוק לסיוע. "אני לא יכול להתנייד ולהתלבש ולבשל, ועוזרת עולה 50 שקל לשעה, זאת אומרת שיוצא לי בערך 4,000 שקל הוצאה בחודש על עזרה. אין לי את הכסף להוסיף לעוזרת על שעות הסיוע ובגלל זה אני מוותר על שעות של טיפול ונשאר לבד בבית בלי יכולת לטפל בעצמי", הוא מספר.
"מוותרים על כל מה שאינו הכרחי"
שלומי מולכו, בן 50 מקריית ביאליק, היה סיטונאי צבע מצליח עד שב-2006 הסתבך ניתוח פשוט שעבר במיניסקוס ופגע במערכת העצבים שלו. מאז הוא סובל מתסמונת הכאב האזורי המורכב (CRPS) – מחלה פרוגרסיבית שהולכת ומחמירה, ופגעה עד כה בשתי רגליו ובידו השמאלית. כיום יש לו 83% נכות ו-100% אי-כושר השתכרות.
"לפני הניתוח עבדתי ופרנסתי", מספר מולכו. "הרווחתי סכום שמקביל היום ל-15 אלף שקל נטו. עבדתי בעיקר בחוץ, עבודה פיזית. ברגע שהתפקוד ברגליים נפגע זה עצר אותי. זה כאילו שמישהו לחץ לי על כפתור הפאוז ואמר שעכשיו אני צריך להיערך מחדש".
אשתו של שלומי, סיגלית, היא חתמת בחברת ביטוח ומכניסה משכורת של כ-9,500 שקל נטו. הם גרים עם בנם בן ה-16 - ועד לפני כחודש גם עם בנם בן ה-18, שהתגייס לצה"ל.
משפחת מולכו הייתה במעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה עד פגיעתו של שלומי - ומאז הידרדרה במהירות. "בהתחלה חיינו הרבה על המשכורת של אשתי ועל רזרבות שנשארו לנו", הוא מוסיף. "מהר מאוד סיימנו אותן. כשאין הכנסה קבועה - במשך שנה אפשר לגמור חסכונות של חיים שלמים. זה מאוד קשה, כל דבר עובר סינון - חשוב או לא חשוב. מוותרים על כל מה שאינו הכרחי. קשה לנהל חיים של משפחה נורמלית. יש הרבה מאוד אנשים במצב שלי שהמשפחות שלהם התפרקו. יש לי שלושה חברים נכים שהתגרשו על הרקע הזה".
לפנייה לכתב/ת 
