לבד בברלין #26 תפסיקו עם הסטרס שלכם!
אחרי שנה בברלין ושמונה חודשים של "לבד בברלין", חזי חוזר לביקור מולדת ומגיע לאולפן ynet. מה הוא למד על עצמו ועלינו בשנה האחרונה, מה אנחנו לא יודעים על ברלין ואיך הוא מסכם את הביקור בישראל? וגם: מה קרה כשחזי ניסה להחמיא לישראלי הממוצע
ככל שהתקרב יום הטיסה, כך התגבר הקול שאמר לי "אני לא רוצה לחזור לשם" ו"מה בכלל אני צריך את זה עכשיו?". "לשם", היה תל אביב. המקום בו בחרה האחיינית האהובה שלי ליאת להתחתן עם רועי, בחיר ליבה. שניהם הכירו וגרים בלוס אנג'לס והחליטו להתחתן כאן, כדי לחגוג יחד עם המשפחה והחברים מישראל. "לשם" גם היה חלום-סיוט, שחזר על עצמו כמה וכמה פעמים בשנה האחרונה בברלין, שבו אני מגיע לביקור בישראל, ובסיומו, בשדה התעופה, אני מגלה שסגרו את שערי היציאה ומונעים ממני לחזור הביתה.
כמעט שנפלתי לשטויות של עצמי וב-03:00 בבוקר, שעה לפני היציאה מהבית לטיסה של 06:00 לתל אביב, עוד דילגתי בין לעמוד בתכנון המקורי לבין המחשבה לחזור למיטה. חשבתי לשלוח הודעה מאוחר יותר לוואטסאפ המשפחתי שלא קמתי לטיסה. כך אחסוך מעצמי את ה"כיף" להיפגש עם דברים שחשבתי שכבר השתחררתי מהם.
ברוך השב לתושב
למזלי שום טמטום בעולם, גם לא זה שלי, היה מונע ממני לפספס את החתונה של הילדה הזו, ולמרות שהמיטה אמרה לי שעדיף לחזור אליה, מאשר לחזור לכאן, עליתי על הרכבת שתביא אותי לטיסה לחגיגה המשפחתית.
לכל הטורים של "לבד בברלין" לחצו כאן
עדכונים נוספים גם בפייסבוק ynet חופש
את ה"ממש לא חשוב מה תעשה, העיקר שיהיה לך כסף בכיס" פגשתי, אחרי שלוש דקות ו-30 שניות בתוך הרכב של אבא שלי, שבא לאסוף אותי מהשדה. אחרי בירור קצר למצב העובר ושב שלי, הוא שאל אותי אם "לא כדאי שאחזור לארץ ואמצא עבודה נורמלית". הוא לא ממש ידע להסביר לי למה הוא מתכוון כשהוא אומר "עבודה נורמלית" ואני לא ממש ידעתי איך להסביר לו שיש לי כבר אחת כזו, רק במקום "נורמלית", אני קורא לה "עבודה שאני אוהב".
כל השיחה הזו הייתה לדעתי הגרסה העברית ל"התגעגעתי אליך בן שלי ואין לי מושג איך להגיד לך את זה", אבל להתקרב אחד לשני, לפעמים נדמה לי, שגם זה אסור כאן.
את החשדנות המקומית מקרבה פגשתי בכמה סיטואציות שונות בארץ, שהאחרונה שבהן הייתה כשהעזתי להחמיא לברמן בחתונה של ליאת ורועי, שהכין קוקטייל ייגר-פסיפלורה. אני לא אוהב שוטים של ייגר, אבל את הקוקטייל הזה ממש אהבתי, כמו גם את הקעקוע על היד של זה שהכין אותו. חבל רק שהחמיצות מפרצוף ה"איך העזת כרגע לדבר אליי", הייתה טעם לוואי.
גבולות גזרה
אני נודניק כזה. אני מנסה לדבר עם כל אחד שנמצא לידי, וכבר פחות אכפת לי על איזה מטאטא הוא או היא יושבים. ככה הכרתי בברלין סטודנט טורקי לחקר השפעת הסביבה הגיאוגרפית, שסיפר לי על השפעת הטופוגרפיה על הדרך בה אנשים חושבים ומתנהגים בספרות.
וכמו בספרות, הסביבה הגיאוגרפית משפיעה על אנשים גם בחיים האמיתיים. כך שגבולותיה הסגורים של ישראל גורמים לאנשים, מבלי לשמים לב, להתנהגויות מאוד דומות לאנשים שחיים בכלא: נמצאים בסטרס קבוע שנובע מחשש תמידי ממשהו לא טוב שעלול להתרחש בכל רגע, שואפים לבצע תפקידים שנחשבים ככאלה שמקנים ביטחון ומעמד חברתי, מסתובבים בחבורות ועדיין חושדים מאנשים שנחמדים אליהם ומעזים להתקרב.
יותר מהחשש שלי לפגוש התנהגויות מכלאה כאלה, פחדתי שהן ישאבו אותי בחזרה פנימה. שהסטרס יחזור להשתלט עליי ואצא מאיפוס, שאחשוב שוב שמה שאני עושה אינו בעל ערך, רק כי מישהו שדעתו חשובה לי אינו רואה אותו, וששוב אטעה לחשוב שמשהו בי לא בסדר כשמישהו התרחק ממני, רק כי ניסיתי להתקרב אליו.
לשמחתי, יחד עם ההזדמנות לגלות שבילוי עם האחיינים כבר כולל אלכוהול יחד עם הפטל ושבבת-ים החופים הרבה יותר יפים ונקיים מאלה שבתל אביב, גיליתי שאין דבר כזה לחזור אחורה. ברגע שלימדתי את עצמי לצאת מהכלא, אני חופשי לבקר בכל מקום. וברגע שהספיק לי, אני יכול לעלות על מטוס, שיחזיר אותי הביתה, לבד, לברלין.
רוצים לדבר עם חזי? כתבו לו מייל לכתובת Chezy.coach@gmail.com
לאתר של חזי לחצו כאן
