קרב חפירות של הפרשנים בישראל
בטלוויזיה אסור להפסיק לדבר לרגע, כדי שחס וחלילה הצופה לא יתחיל לחשוב בעצמו. לבדר? להצחיק? לשתוק כשהקהל מריע? זה גדול עליהם. וגם: במי אתם בחרתם לתואר הפרשן הכי מעצבן?
נראה לי שבטלוויזיה הישראלית יש איזושהי הנחה שאסור להפסיק לדבר לרגע, כדי שחס וחלילה הצופה לא יתחיל לחשוב בעצמו. אנחנו רואים את זה בטקסים רשמיים "והנה טראמפ עכשיו יורד מהמטוס (וואו באמת? חשבתי שזה הליקופטר)" וגם בספורט.
הפרשנים לא חושבים על בידור הקהל, המטרה היא לדבר, וכמה שיותר. בכל פעם ששחקן ותיק ייגע בכדור אנחנו נשמע ש"יש לו ניסיון" (גם אם ברוב הקריירה חימם את הספסל), על צעיר יגידו תמיד "הוא מאוד מוכשר, הילד הזה" (גם אם הוא כבר בן 27), ובכל פעם שהקהל ישיר יגידו לנו ש"יש כאן אווירה טובה", במקום לתת לנו לחוות אותה בעצמנו. במקרה שהוא שחקן לשעבר, צפו במקרה הזה לחפירה גדולה על משחקים גדולים בהם השתתף, וכמה האווירה במגרש מזכירה לו את ימיו כשחקן.
העושר הלשוני של רובם נתקע בכיתה ג', מה שהופך את העניין לעוד יותר נורא ("זה מהלך שהוא מהלך מצוין", הבנו. אבל למה פעמיים?), "שער גדול" (אני מנסה לחשוב כמה פעמים שמעתי את הביטוי הזה בשנתיים האחרונות, עצרתי ב-2,500). כמו ילדים בחופש הגדול, הם אף פעם לא ייתנו לך רגע עם עצמך כדי שתוכל להתענג על שער של קבוצתך, אלא תמיד יהיו שם בשבילך. סליחה, בשביל עצמם.
חוש הומור? מילה גסה בטלוויזיה שלנו. את זה תחפשו אצל ג'יימי קראגר וגארי נוויל בטלוויזיה הבריטית. כאן כולם חנוטים בחליפות, אז הם מניחים שהם חייבים להיות "רציניים" בשל כך ולספק לנו רק "ניתוחים", אותם ניתוחים שגורמים לנו להיכנס לתרדמת. ממש כמו ילד בר מצווה שלובש חליפה וחושב שעכשיו הוא מבוגר אחראי, גם הפרשנים אצלנו עוטים את תחפושת "המקצוען", למרות שאין להם הרבה מה להציע. לפחות ילד הבר מצווה יודע שהוא חוזר מחר לבית הספר, וההצגה נגמרת.
לפנייה לכתב/ת 
