טראמפ אשם אפריורית

"בארה"ב אתה זכאי כל עוד המדינה לא הוכיחה את אשמתך, ואילו בבריה"מ אתה אשם כל עוד לא הוכחת את חפותך" - כך נהגו במערב לציין בשנות ה-50, ה-60 וה-70 את אחד ההבדלים האנקדוטיים, לטעמם, בין שתי מעצמות העל. אחת מהן, כידוע, תחזיר לימים את נשמתה לבורא, אך רוחה הלניניסטית-סטליניסטית-בולשוויקית תמשיך לשרות על חלקים ניכרים בעולם - בין אם בחוצות פתח תקוה עם השלט "ביבי אשם עד שתוכח חפותו", שנישא בגאון באחת מהפגנות מוצ"ש בסמוך לביתו של מנדלבליט; ובין אם בגרסה האמריקאית-פרוגרסיבית של הדבקת אות קין אפריורית לטראמפ בכל אשר ילך, יצייץ או יעשה.

שלוש פעמים גינה טראמפ את האירועים בשרלוטסוויל, שבהם איש ימין קיצוני דרס למוות מפגינת שמאל. "גזענות היא רשע, ואלה שגרמו לה הם פושעים, ובכללם KKK , ניאו-נאצים וגזענים לבנים" - היו חלק מהמילים שבהן השתמש טראמפ בהודעת הגינוי השנייה שלו. בגינוי השלישי הוא כבר העז "ברוב חוצפתו וגזענותו" לציין שאלימות הייתה הן בהפגנת הימין הקיצוני (החוקית) והן במחאה משמאל. ואכן, כל מי שצפה בסרטונים מהאירוע לא יכול היה שלא להבחין ששני הצדדים היטיבו להלום זה בזה.

"טראמפ השווה בין המפגינים", "צידד בניאו-נאצים", "הביע תמיכה בגזענות", "הוא מחזיר את השנאה לאופנה", "נשיא ארה"ב הוא סייען של נאצים, גזענים ואנטישמים". אלה היו רק מעט מזער משלל התגובות, שהיה בהן מכל טוב - החל בצביעות שמאלנית ("פרוגרסיבית" - "באמריקאית מדוברת") שכיחה למדי; עבור בעיוות מניפולטיבי של הדברים; וכלה בניסיון דמגוגי, ונפסד לסמן שוב מיהם בני החושך (למשל, טראמפ ובאי ביתו האידיאולוגים, ובכללם ניאו-נאצים, KKK וגזענים לבנים; או אצלנו, למשל יאיר נתניהו, שכונה בפני ח"כ מיקי רוזנטל "נתניהו יוגנד", על שהרהיב עוז וביקר גם את אלימות השמאל האמריקני) ומיהם בני האור (שלל המוחים מנגד).

למותר לציין שכל מי שלא נתן גט כריתות ליושרתו, וכל מי שיודע דבר או שניים בענייני השוואות ואנלוגיות, מבין אל נכון כי בציון העובדה ששני הצדדים נקטו אלימות אין דבר וחצי דבר עם השוואה אידיאולוגית או ערכית ביניהם, בדיוק כפי שאין בדברי טראמפ ולו קמצוץ של תמיכה בגזענות, בניאו-נאציזם, או באנטישמיות. "שבחם" המוצדק לחלוטין של אותם גזענים ניאו-נאצים ניתן בתגובתו השנייה של טראמפ, ובתגובתו השלישית לא היה כהוא זה כדי להפחית מעצם היותם חלאות המין האנושי.

כשאיש שמאל ירה בסנאטורים

כחודשיים לפני אירועי שרלוטסוויל, הפליא פעיל השמאל הקיצוני ג'יימס הודג'קינסון, תומך ברני סנדרס מובהק, לרסס ברובה סנאטורים וחברי קונגרס רפובליקנים, ואף לפצוע קשה אחד מהם, סטיב סקאליס. טראמפ הגיב באיפוק ובממלכתיות לאירוע, ולא הפנה כל אצבע מאשימה בוטה לשמאל האמריקני הרדיקלי והאלים, שהוציא מקרבו את הודג'קינסון.

התקשורת האמריקנית, לעומתו, על מרבית גווניה, לא חרגה כמלוא הנימה מדרכה בקודש, כשהאלימות כמובן באה משמאל - היא קראה לאיפוק; היא לא השתלחה בנבחרי ציבור דמוקרטים, שדיברו באורח כללי למדי על האלימות (וחלילה לא של מחנה מסוים שממנו יצא היורה); והיא העלתה על נס את מי ששוב תלה את קולר האשם של האירוע בחוקי הנשק בארה"ב, ולא באווירת הדה-הומניזציה המרעילה לטראמפ, שהיא עצמה אינה חדלה מללבות מהיום שבו זכה בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית. בדיוק כשם שלא הייתה לה מילה רעה לומר על מחמד לבה, אובמה, כשלאחר הרצח בהיפר כשר בפריז דיבר על ירי רנדומלי, כמובן מבלי לציין את העובדה הטריוויאלית שהיורה היה מוסלמי וכוונתו המפורשת הייתה לטבוח ביהודים.

ובעולם אורווליאני מופלא זה יש מכחישי מציאות ואנטישמיות מסוגם של אובמה, השמאל הרדיקלי (הישראלי, האמריקני והגלובלי), למשל של הטרור האיסלאמי, שמגיעה במנות גדושות ואלימות לאין ערוך משל הימין הקיצוני בארה"ב, או של אלימות השמאל הקיצוני בארה"ב; ויש מנגד מי שמעז לגנות אלימות בקרב שתי קבוצות מפגינים, שמתועדות במעשיהן אלה.

הראשון, בבת עינה של אותה מדיה ליברלית, ישראלית ואמריקנית, ראוי כמובן למלוא השבח וההלל, ואילו השני אינו זכאי ליותר מכתר קוצים מביש על "גזענותו ותמיכתו בניאו-נאצים ובאנטישמים. הכול כמובן ולו רק כדי ללמדנו שהסתה היא לחם חוקם של ימנים, ושלהם בלבד; שאלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה, רק כשהיא מגיעה מימין; שטרור איסלאמי, אם קיים כלל דבר כזה עלי אדמות, נובע כל כולו מכיבוש ומדיכוי אימפריאליסטי-קולוניאליסטי.