למה החברה מפחדת מנשים כועסות?
נדמה כי נשים "טובות" לא אמורות לכעוס. בתוך מנעד הרגשות שמותר לנו להביע מצויים רגשות כמו עצב, פחד, אמפתיה והתלהבות, אבל כעס לא מצוי בארסנל שלנו, רק בזה של הגברים. דעה
המחאות החברתיות של השנים האחרונות הביאו לקדמת הבמה נשים כועסות. דפני ליף וסתיו שפיר במחאה החברתית, אור-לי ברלב במחאת הגז, שרון שפורר במחאה נגד לשכת עורכי הדין וברכה ברד בצעדת השרמוטות, הן דוגמאות ספורות לנשים שכועסות ומתעלות את הכעס הזה לדרישה לשינוי פוליטי וחברתי.
נדמה כי נשים "טובות" לא אמורות לכעוס. בתוך מנעד הרגשות שמותר לנו להביע מצויים רגשות כמו: עצב, פחד, אמפתיה והתלהבות, אבל כעס לא מצוי בארסנל שלנו, רק בזה של הגברים (שבעצמם לא אמורים להיות נגישים לרגשות ה"נשיים"). הסיבה לכך היא שכעס, אותה תחושה של התחממות בבטן או של כדור אש בין העיניים, שמביאה להרמת הקול ולעיתים גם לתנועות גוף חדות, הופכת נשים מכלי שאפשר לשלוט בו לפרט בלתי צפוי.
כעס נוצר כדי להביע תרעומת והתנגדות, והבעת כעס מערערת על הסדר של הדברים ועלולה לגרום לשינוי שלהם. החשש החברתי הוא שאם נשים תכעסנה, הן עלולות להתנגד לסדר החברתי הקיים, אותו הסדר שהופך אותן לכוח עבודה זול, לרחם לייצור ילדים ולאיבר מין מהלך. אם הן יכעסו, הן עלולות להתנגד לעבודה בחינם שהן עושות בבית. הן עלולות להתנגד לכך שהטיפול בילדים מוטל רוב הזמן על כתפיהן, גם במקרים שבהם בן הזוג מעורב. הן עלולות להתנגד לפערי השכר ולזלזול במקצועות שהן קורעות בהם את התחת. הן גם עלולות להתנגד ללחץ שמופעל עליהן להיכנס להיריון, לפונדקאות, ליחס של הפרקליטות לנפגעות אונס ולזנות.
הסכנה בנשים כועסות היא גדולה, אז מה הפלא שמעדיפים אותנו רגועות ונעימות ומפצירים בנו לחייך יותר? הרי כשאת מחייכת את לא מאיימת בדרישה לשינוי ביחס אלייך, ואת נותרת קישוט אסתטי שיוצר אווירה נעימה. זאת גם הסיבה שבגללה דוחפים אותנו לזרום ולהיות מגניבות "כמו גברים" ומעודדים אותנו ליהנות מהמיניות שלנו (אבל רק כמו שמיניות נשית אמורה להיראות דרך עיניים "גבריות").
אל תבינו אותי לא נכון - לחייך, לצחוק, לשתות בירה, ליהנות מספורט, להתלבש יפה, לעשות סקס - כל אלה הם דברים נהדרים שלא קיימים כדי לדכא אותנו. אבל כשאנחנו צריכות לעשות רק את הדברים האלה, ובפעולות האלה אין מקום לכעס, אז בפועל לא מתייחסים אלינו כאל בנות אדם שלמות, כי כעס הוא חלק מהמנעד האנושי-רגשי. כך, אם את כבר מביעה כעס בעבודה למשל, מיד יתייגו אותך כ"ביצ'ית" או "אגרסיבית". אם את מביעה כעס על המצב הפוליטי, יגידו שאת לא יודעת את מקומך ושאת הזויה. לעגו הרי להילרי קלינטון שהיא אישה כועסת ולכן מסוכנת ולא נשית, רק בגלל שהיא הביעה בתקיפות את העמדות שלה.
אם תביעי כעס בשיחה, יגידו שאת היסטרית, שאת במחזור ושאת לא רציונלית, ואולי כדאי שתשתי כוס מים ותירגעי. אם את אישה מזרחית, אתיופית, ערבייה או לסבית, מצבך בכלל חמור - את תיתפסי כקוריוז במקרה הטוב, וכמסוכנת ומשוגעת במקרה הרע. ככה בדיוק קרה לרונית אלקבץ זיכרונה לברכה בתכנית "שש עם", כשהיא כעסה על יונתן ריגר ועודד בן-עמי ששאלו אותה בראיון שאלות שהיא לא רצתה לענות עליהן.
אין ספק אגב שגם גברים שבויים במלכודת הכעס, אבל בצורה שונה. גברים אמורים להפגין כעס כדי לסמן שהם "גברים". אצלם אין כמעט רגשות אחרים למעט כעס, אותו מותר להם להביע כדי להתמודד עם סיטואציות מורכבות. למעשה, הרבה פעמים הכעס שלהם מנותב כדי להפוך אותם ללוחמים, בין אם בצבא או בעולם העסקי. לכאן נכנס למעשה הפמיניזם שמציע פתרון אחר לגברים - אם המטרה היא שנשים יוכלו להביע כעס, אז המטרה היא שגברים יוכלו להשתמש בחופשיות גם במנעד הרגשי שבדרך-כלל שמור לנשים.
השינויים החברתיים שמתרחשים, בין אם גלי מחאה פמיניסטיים ובין אם גלי מחאה חברתיים אחרים, הביאו לקדמת הבמה נשים כועסות שדורשות שינוי פוליטי. זו בשורה של ממש כי היא מראה איך כעסים שצומחים מלמטה בקרב אוכלוסיות מוחלשות, יכולים להפוך לשינוי חברתי. אבל לא צריך להוביל מחאה חברתית כדי להביע כעס. כל אחת יכולה להרגיש ולהביע כעס בסביבה שלה כדי להפוך אותה למקום שבו הצרכים שלה והשיקולים שלה מקבלים מענה, ולא נדחקים למטה.
