"אמרו לי 'גברת מנצור, התינוקת שלך מתה": היוצרת שמביאה לבמה את פרשת ילדי תימן
כשהשחקנית תהל רן הייתה ילדה היא היטלטלה בין משפחות אומנה להוסטלים לנערות במצוקה. שנים אחר כך, מתוך סיפור חייה שבצלו מות אחותה בנסיבות לא ברורות, וכשהיא מצוידת באישיות יוצאת דופן - היא יוצרת את "כל הלולים ריקים", הצגה המבוססת על עדויות של נשים בפרשת היעלמות ילדי תימן: "השאלה הזו 'איפה הילדים?' - עלי אף אחד לא שאל איפה אני", היא אומרת. ראיון
"בוקר אחד הגעתי לבית התינוקות לבקר את חבצלת. לא ראיתי אותה בלול, שאלתי את האחות איפה התינוקת שלי, היא בקושי הסתכלה עלי ורק אמרה - 'היא מתה'. ככה, ישר בפנים, שאלתי אותה מה זאת אומרת מתה, רק אתמול הנקתי אותה. שיחקתי אותה, הראיתי לה איך אווירון עושה. האישה אמרה, 'גברת מנצור הילדה שלך מתה בלילה, הייתה חולה'. 'מה פתאום הילדה הייתה חולה', עניתי לה, 'אתמול בערב היא אכלה טוב, צחקה, מחאה כפיים'. היא אמרה לי ככה בקול יבש, 'היא מתה גברת מנצור'. התחלתי לצעוק...".
הכירו את יונה מנצור. אומנם מדובר בדמות בהצגה, אך סיפורה חי מאי פעם, והוא מבוסס על עדויות של נשים שמספרות על ילדיהן שנלקחו מהן, נעלמו כך סתם בן לילה, מה ששנים אחר כך יקבל את הכותרת "פרשת ילדי תימן".
"כל הלולים ריקים", מאת השחקנית תהל רן ובהשתתפותה, שוזרת את סיפורה של מנצור בחמש דמויות נשיות, שמייצגות צדדים אפלים וכואבים הרוחשים בתוך נשמתה של אמא שחווה אובדן שאין שני לו. לא במקרה בחרה רן לכתוב כזו הצגה. ליתר דיוק, יותר משהיא בחרה זאת, דומה שהנושא בחר בה, פרץ מתוך המקומות השמורים ביותר, מסיפור החיים המורכב שלה. "ההצגה הזו היא בדמי ובנפשי". היא אומרת.
אם תרצו להתקשר לתהל - לא תוכלו. אין לה שיחות נכנסות. הטלפון שלה התקלקל לפני חצי שנה, ומאז היא מתנהלת בעולם כאילו כלום, כאילו רגיל, אבל עם הידיעה הסודית שתהיה זמינה רק כשהיא תחליט, ולא כשאף אחד אחר יחפוץ בכך. היא בת 52, וצחוקה מתגלגל ונשפך ישר ללב. אי אפשר להיות מבוגר מאופק וחמור סבר לידה, זה פשוט לא עובד בחברת הדמות הזו, הילדה-בגוף-אישה הצבעונית, שנולדה בכלל כרחל ושינתה את שמה.
גם בעולמה של רן יש תינוקת שעודנה חיה ובועטת במחשבות. הייתה זו אחותה אביגיל, שמתה כשהייתה בת חצי שנה, עוד לפני שרן נולדה, ובנסיבות שעד היום נותרו בלתי מפוענחות. במידה רבה, סיפור המוות הבלתי מוסבר שלה הכתיב את גורלה של רן ושל אחותה השנייה - שבגיל 10 ימים נשלחו לבית תינוקות, לאחר שאימן הלוקה בנפשה ואביהן נמצאו לא כשירים לגדל אותן. "לא הציעו אותנו 'למכירה' כי אבא שלי לא הסכים לחתום על מסמכי האימוץ", היא אומרת. כך התגלגלה רן בין מוסדות, שני בתי אומנה, פנימייה חקלאית ממנה הוציאו אותה בשל בעיות התנהגות, וגם הוסטל לנערות במצוקה, או כפי שהיא מדייקת את המונח, "הוסטל לנערות שהמבוגרים הכניסו למצוקה".
"כילדה הרגשתי שלא רואים אותי", היא מספרת. "לא היה לי איפה להיות בשבתות ובחגים. היה לי קשה כשכולם עזבו את הפנימייה, בחופש הגדול. נורא פחדתי להישאר לבד והתביישתי בזה, רציתי תשומת לב, שמישהו יראה אותי, אז הייתי עושה את עצמי מתעלפת, הולכת לחדרי מיון בבתי חולים ונמצאת שם שישי-שבת.
"השאלה הזו 'איפה הילדים?' (שעולה בפרשת ילדי תימן.א.ו) - עליי אף אחד לא שאל איפה אני", היא אומרת, ומתנצלת על כך שהיא מקשרת את הנושא הרחב הזה עם המקרה הפרטי שלה. עצם היותה תימנייה הוא רק עוד רובד שמקרב בינה לבין מקרה ילדי תימן, אבל לא העיקר. "זה נגע בי כל כך עמוק, כשאימא שואלת מה קרה לילד שלה. חוסר האונים הזה. המקום הכי בסיסי שבו כל אמא רוצה להגן על הילדים".
אימא שלך אי פעם שאלה איפה הילדה שלה?
"אימא שלי, עם כל זה שהייתה פגיעה, הלכה ללשכת הרווחה, השתטחה על הכביש ואמרה 'אני רוצה לראות את הילדות שלי, תחזירו לי אותן'. המקום הזה שבו אימא, גם אם היא חלשה, לא מתפקדת, תמימה או משוגעת, רוצה את הילדים בחזרה. זה בדיוק הכאב של האימהות".
שנים עברו עד שרן הייתה מסוגלת להביא את הכאב האישי שלה לבמה. כשרק התחילה, הייתה עומדת על ארגז הפוך בפסטיבל עכו, ומדברת לכל עבר בג'יבריש. בקול רם, המילים היחידות שהרשתה לעצמה לומר היו כאלה שהובנו לה, ולה בלבד. "אני מוצתת מהיום שנולדתי", מעידה על עצמה. "מטען הצד הפנימי הזה שיש בי, אני מצליחה לתרגם אותו לשפה של במה מבלי שאפגע בעצמי או בזולת, ככה את יכולה לשלוח אגרופי זעם, אבל בצורה שמחבקת. היצירות שלי הן תמיד כתב אשמה, אבל הן גם מתנה".
ואכן, באופן קבוע היא מעמידה במרכז הבמה את אלה שקולם אינו נשמע. כך למשל, ברומן "בשם אחותי" שכתבה ב-2011 היא סיפרה את סיפורה וסיפור אחותה, ושימשה פה לכל מה שאחותה, פגועת נפש אף היא, לא יכלה לומר. גם בהצגות שרן כותבת הדפוס הוא דומה: הצגה שהעלתה בפסטיבל עכו סיפרה על בדידותה של ניצולת שואה, אחרת עסקה בחייה של אסירה בכלא נווה תרצה, הצגה נוספת על ילדה בת 10 שעברה התעללות מינית, ואחרת המבוססת על המקרה בו אימא רצחה את שתי בנותיה בפורים. בכל פעם מבצעת רן עבודת תחקיר מעמיקה, ופוגשת דמויות רלוונטיות לעולם התוכן. כך למשל, בהצגה על סיפורה של אישה מוכה היא דיברה עם יותר מ-100 נשים מוכות בטרם הרשתה לעצמה לבטא את סיפורן על הבמה. מודעת לכל תו של כאב, לכל פיסת טראומה. בהצגה הבאה היא רוצה לשחק את חלי, נרקומנית מהתחנה המרכזית בתל אביב שנגעה בלב רבים, והלכה לעולמה לפני כשנתיים.
למרות מה שחווית, והעיסוק היומיומי שלך בנושאים "כבדים", את מקרינה המון שמחת חיים.
"זה כנראה סוג של הישרדות, הומור ושמחה. אני חושבת שזו סערה מאוד גדולה שאני נמצאת בה. יש בי המון רוגע, אבל יש לי גם סערה גדולה מהחיים האלה. את הכאב, הצעקה וההלם שלי אני מרוקנת לתוך היצירות שלי. על הבמה מצאתי לעצמי בית - אני יכולה להביא לשם את הקרעים שלי. לפצוע את עצמי מול עיניהם המשתוממות של הקהל, אבל גם לרפא את עצמי, כמו חיה שבסופו של דבר מלקקת את הפצעים שלה".
צורת ההתנסחות של רן היא פיוטית, אסוציאטיבית, מהלכת בין קשיחות גדולה למן רכות עננית, והיא כאילו משוררת את החיים תוך כדי שהם קורים, אורזת בעטיפה ייחודית גם את הרגעים השגרתיים ביותר. "אני ילדת רחוב מבושמת, כמו שאומרים. אני הומלסית, גם ביצירה שלי. אני לא יודעת מה זה תיאטרון. לעזאזל כל הכותרות האלה. אני פשוט תופרת בחוט ומחט".
בין השאר, היא מלמדת משחק בניסן נתיב, באקדמיה לאומנויות המופע ובבית הספר של ענת ברזילי, ומעבירה סדנאות לנשים, וגם בחייה מהלכת על קו התפר שבין הילדותיות לבגרות, חוקרת את הגבולות שבין המחוזות הללו. "אני מלמדת על חוויית הרגע. זה תובעני כי אנשים לא רגילים להיות בהווה, אלא בבהלה ולחץ. כשילדים משחקים הם נמצאים בהווה. אין להם עומס זמנים - היום או אתמול. הם פשוט משחקים. הרבה פעמים בסדנאות אומרים לי 'איזה כיף היה להשתגע'. אז אני אומרת - זה לא שיגעון, זה חופש".
"תהל, את אימא?", אני שואלת אותה בסופו של דבר. "כן", היא עונה, ואחר שתיקה מוסיפה: "אני אימא לעצמי. מגדלת את עצמי כל הזמן, ואני אימא טובה לעצמי. אני שמחה שלא נגררתי אחרי אמירות כמו 'את תהיי אימא מקסימה, ו'מה שלא היה לך בילדות תתני לילדים שלך'. אני חיה עם עצמי בעוצמות מאוד גדולות, לא רוצה לקחת אחריות על אף אחד אחר, רק על הילדה שבי".
ההצגה "כל הלולים ריקים" תציג במסגרת פסטיבל אלפא 13, שיתקיים ב-24.8-16.9, בתיאטרון האקדמיה לאמנויות המופע בתל אביב, וב-1.9 בתיאטרון צוותא.
בימוי: תהל רן. שחקניות: תהל רן, טוהר הורביץ, תדמור ברטל, כלנית כץ, גל ברמלי, נועה חדד.
