"לא ויתרתי לסרטן": הילה המשיכה לרוץ גם ברגעים הקשים
הילה סמו תמיד הייתה מכורה לספורט וכושר. כשבאמצע החיים התבשר לה שהיא חולה בסרטן, היא לא היססה לרגע - ועברה את סדרת הטיפולים הקשה כאשר היא מקפידה על שגרה ספורטיבית אינטנסיבית למדי. ארבע שנים אחרי, כשהיא כבר בריאה באופן מלא, היא רוצה לתת כח לחולים אחרים ומסבירה: "הכושר עוזר לריפוי"
רוצים לדעת אלו מזונות עוזרים להתמודדות עם מחלת הסרטן? צפו וגלו:
הילה סמו הייתה רצה במשך שנים את 15 הק"מ הקבועים שלה. יום יום הייתה מתייצבת בחדר הכושר על מנת לקבל את מנת האדרנלין היומית – ועל שגרה זו היא דאגה לשמור במסירות. כאשר באמצע החיים אובחנה כחולה בסרטן השד ועמדה בפני סדרת טיפולים אינטנסיבית, קשה ומתישה – היא כבר ידעה: על הכושר היא לא תוותר – וזה מה שיעזור לה לנצח.
כתבות נוספות:
אחרי 3 חודשים בתרדמת - הספורט הציל את חייו של אוהד
צפו: אליפות המטקות הגדולה של ישראל
לחטב את הבטן ב-10 דקות ביום
הילה, בת 46, מזכירה במשרד עורכי דין מראשון לציון, בכלל לא העלתה על דעתה לפני ארבע שנים שהבדיקה הפשוטה שהמליץ לה לעשות הרופא תהפוך עליה את חייה. "חשבתי שגיל 42 זה מוקדם מדי לדאוג לבדיקת שד", היא נזכרת, "קצת התמהמהתי עם זה אבל בסופו של דבר ניגשתי לרופא והוא מיד הרגיש שמשהו לא תקין". לאחר שאולטרסאונד ובדיקת ממוגרפיה אישרו את אבחנת הרופא, התבשר לה סופית: "יש לך סרטן".
ההתמודדות עם הידיעה לא הייתה קלה. "מאותו רגע התחילה מלחמה", היא מספרת, "כל החיים התהפכו לגמרי". בפני הילה עמדה דרך לא פשוטה. מאישה שרצה יום יום 15 ק"מ היה עליה להתרגל לשגרה חדשה וקשה שכללה ניתוח להסרת הגידול, 7 טיפולי כימותרפיה וסדרה של 25 טיפולי הקרנות. "כל החבילה, מה שנקרא", היא צוחקת. "סט מכובד למדי".
החזרה לאחר הניתוח לא הייתה פשוטה."הגוף חווה טראומה. כואב לו והוא פשוט מסרב. קשה לו", היא מסבירה. אך גם אלה לא מנעו ממנה לחזור למקום הכי טבעי בחייה: מכון הכושר "זאוס" בו נהגה להתאמן באופן קבוע. "כשנכנסתי לרופאה אחרי טיפול הכימותרפיה הראשון ושאלתי אותה אם אני יכולה לרוץ, היא הסתכלה ואמרה: 'תנסי, בואי נראה מה קורה'", היא משחזרת. וכך היא אכן עשתה.
כימותרפיה וספינינג באותו השבוע
את היום הראשון בו באה להתאמן לאחר הטיפול הראשון היא זוכרת היטב. "כמובן שבחדר הכושר אף אחד לא ידע. הגעתי קירחת, עליתי על ההליכון וכולם הרימו עיניים. גם קירחת וגם עולה על ההליכון ורצה. היה לי חשוב מאוד לשמור על השגרה ועל החיים כמו שאני מכירה על מנת להוכיח להם שזה אפשרי ושזה תורם".
היא לא ויתרה והמשיכה לרוץ, בכל הכוח. באותו יום בו חזרה להתאמן היא סיימה את האימון לאחר שצלחה 10 ק"מ. "כמובן שמטיפול לטיפול זה הלך והצטמצם", היא אומרת, "אך לא ויתרתי. הייתי מגיעה, המאמנים היו עומדים, מסתכלים - ומוחאים לי כפיים. זה היה משהו משפחתי ומאוד תומך".
הילה ניצלה את תקופת ההמתנה בין טיפול לטיפול לשמירה על שגרת הכושר שלה בכל מחיר. "הטיפולים היו נעשים בימי רביעי ככה שאם כבר בשבת הייתי מרגישה שהגוף מאפשר - הייתי מרימה את עצמי והולכת לרוץ, ואם היה שיעור ספינינג – הייתי נכנסת אליו וזה בכלל היה מטורף". במשך חצי השנה בה עברה את תקופת הטיפולים השתדלה לפקוד באופן שבועי את חדר הכושר ועל ידי כך נעזרה באימונים אישיים והדרכה צמודה.
היום, ארבע שנים אחרי, היא כבר בריאה לגמרי. "טפו טפו טפו הכל בסדר. אני עדיין מטופלת בכדור וכל הזמן במעקב ובדיקות", היא מספרת. גם הכושר חזר לחיים בשיא העוצמה. היא עדיין לא מפספסת שום יום בחדר הכושר, אך עכשיו האימונים שלה מגוונים יותר.
"האימונים שלי מבוקרים עכשיו", היא אומרת. "אני עדיין לא מגיעה לכל טווח התנועה שלי ביד ימין, אזור הגידול. גם הגוף עייף וקצת התבגר – אבל אני פשוט דוחפת כל הזמן. יש לי מאמן אישי שנותן את הכל. אני לא מוותרת לעצמי, הוא לא מוותר לי - ושנינו יחד עשינו עבודה נפלאה - הרי ההוכחה. אני רצה 3 פעמים בשבוע, אני עושה אימון אישי, ספינינג, פילאטיס. חשוב להיות קשוב למה שהגוף אומר לך".
הילה מאמינה שחלק חשוב מהניצחון שלה על הסרטן טמון בכוח שקיבלה מהשמירה על שגרת חייה הספורטיבית טרום הגילוי והטיפולים. "היא תורמת המון לריפוי - ולא רק של הגוף, אלא גם של הנפש. מלבד החברים זה מה שהחזיק אותי. שהוכחתי לעצמי שזה אפשרי. שאם 3 ימים אחרי טיפול כימותרפיה אני יכולה לעלות על הליכון ולרוץ, זה אומר שאני גם יכולה לנצח את הדבר שנפל עלי - וזה מה שעשיתי. חשוב להעביר הלאה את המסר שספורט בהחלט מרפא ומאוד חשוב להתמודדות של המחלה הזו. אני רוצה לתת כח לנשים ואנשים שנמצאים בסיטואציה הזו ולהראות להם שאפשר. זה לא פשוט אבל זה אפשרי. ככה מנצחים".
לפנייה לכתב/ת 
