"לגדל ילדים שלא יכירו כיבוש וטרור": ברי, רכטר והדג נחש בשירו החדש של דויד גרוסמן

ברי סחרוף, יוני רכטר, הדג נחש, דניאל זמיר, גליה ירון ומקהלת הנוער של ימק"א חברו זה לזה, והוציאו היום (ג') את "יש מצב", שיר שכתב דויד גרוסמן שעוסק במה שנהוג לקרוא במחוזותינו "המצב".

השיר, אותו הפיקו במשותף יוני רכטר ועמי רייס, מלווה בפרשנות ויזואלית של האמנית מיכל רובנר. "השיר שיצרנו הוא הדרך שלנו לבקש דבר פשוט: שעוד אוכל להיות אדם חופשי, ועַם חופשי, בארצי, בביתי, בתוך נפשי", נכתב בהצהרה שמלווה את השיר.

"נוצרה פה שפה חדשה, סִכְסוּכית, והיא כבר לא אומרת כלום לאף אחד. הלבבות נאטמו מול מאמרים והפגנות. האוזניים נסתמו. חשבנו - אולי שיר יעזור, יעיר, יניע את הנפשות שנלכדו בתוך הבועה הסגורה של המצב. כתבנו, הלחנו, צירפנו צירופים, הבאנו חברים, אמרנו - הייאוש זה מותרות שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. ככל שיצרנו, הרגשנו שיש בנו תנועה, שלא מוכרחים להתמכר לייאוש. אפשר גם להתמסר לתקווה. קטנה, מציאותית, במידת אדם. כזאת שאפשר לשיר אותה גם בעברית וגם בערבית".

שרים מחאה. (מימין) סחרוף, גרוסמן ורכטר(צילום: gettyimages, עידו ארז ואריאל בשור)

למעשה, מדובר בשיר באורך 11 דקות, שמורכב משלושה שירים שונים: "לרצות", "שמיים חדשים" ו"באור", אתם כולם כתבו והלחינו בשילובים משתנים רכטר, שאנן סטריט וחברי הדג נחש, ברי סחרוף ועמי רייס.

"יש מצב"

מילים: דויד גרוסמן

לִרְצות, לִרצות -

אני מעֵז

לִרְצות,

אני עוד זוכר -

פחות ופחות -

איך זה לִרצות,

לקַוות,

להאמין

שעוד אפשר להימלט

מִגזר הדין 

בתוך הבּועה

הסגורה

שנקראת 'המצב',

שני מִתאבּקים

חָבוּקים, מותשים,

שני מתאבּקים נואשים

וצודקים -

הו, כמה צודקים,

אין סדק בַּצדק,

בתוך הבּועה,

ההֶדק הוא צֶדק

בתוך הבּועה,

זה צַו הגורל שנקרא

'המצב': לא לנשום -

לא לנשום אף לרגע

בשתי הרֵיאות,

לא לצאת

לחופשי,

לא ממש

להיות.

לא יהיו לנו חיים

אם לא יהיו להם חיים.

לא יהיו להם חיים

אם לנו לא יהיו חיים.

ממהרים להתייאש,

בורחים

כמו מֵאש

מִשְמוּעה על

סיכוי,

מִבְּשורה של

תִקווה,

אבל -

את ממתקֵי המלחמה,

את האיבה,

את השִנאה, הנקמה,

שוב ושוב מוכנים

לנסות,

הילדים

המוּטרפים

של האסון -

לעולם לא מתעייפים,

שוב ושוב מחבּקים את

המוות

כדרך חיים.

לרצות, לִרְצות -

אני מעֵז לִרְצות,

אני עוד זוכר

(אבל פחות ופחות), איך זה

לִרצות,

או לקוות,

להִתאוֹות,

להאמין שעוד אפשר

לכתוב

את הסיפור הזה אחרת-

לא יהיו לנו...

אם לא יהיו להם...

לא יהיו להם,

אם לנו לא יהיו...

שעוד אוּכל להיות

אדם

חופשי,

ועַם חופשי,

בארצי,

בְּבֵיתי,

בתוך נפשי.

"...כי הנני בורא שמיים

חדשים וארץ חדשה,

ולא יישָמע בה עוד

קול בכי

וקול זעקה,

לא יהיה משם עוֹד עוּל ימים

וזקֵן אשר לא יְמַלֵא את ימיו,

כי הנער

בן מאה שנה

ימות". (ישעיהו ס"ה, י"ז)

וּלגדֵל ילדים

בָּאור, אני רוצֶה,

שלא יטילו צל

על איש,

שלא יכּירו חושך

של כיבוש

ושל טרור -

בָּאוֹר

אני רוצה אותם,

באור,

ביופי

העייף והפגום

של היומיום, בַּנֹוגה

המיטיב

של העתיד-

וּבִנשימה

פתוחה,

שְלֵמה,

של שִיבה לָחיים

אחרי מלחמה.