"יש רגעי אושר בחיי": איך צומחים אחרי שמאבדים ילד

גלעד היה בן 16 ו-3 חודשים במותו. ילד ג'ינג'י מדהים, ספורטאי מצטיין, חבר של עמית, אח ליהונתן ותומר והבן הצעיר של בני, בן זוגי, ושלי. גלעד התמוטט לפני כחמש שנים בשיעור ספורט בבית הספר כשהיה בכיתה י"א. ליבו נדם ברגע, והמורה לספורט ביצע בו החייאה. בני ואני היינו בחופשה באיטליה. כשחזרנו לארץ, נחתנו היישר בטיפול הנמרץ, מבולבלים והמומים. השארנו בבית ילד בריא - איך? למה? מה קרה?

אחרי חיבוק קצר ודמעות גדולות כינסו את כולנו בחדר של הנוירוכירורג ד"ר יונתן כהן, והוא הסביר לנו שלגלעד הייתה אנוריזמה - מפרצת בגזע המוח. ניסיתי להבין, שאלתי שוב ושוב מה זה, מה הוא אומר. "שטף דם מסיבי וגדול במוח", ענה הדוקטור, ואני הבנתי שזהו, שאין לי ילד.

אבל ליבו של גלעד עדיין פעם, ושפתיו היו נפוחות ופצועות מהנפילה, ואפילו ריח הזיעה משיעור הספורט אפף אותו - הכול היה שלם. לא פגום. גלעד נראה ישן, והבשורה פשוט לא נקלטה במוח.

הוא נראה ישן, והבשורה פשוט לא נקלטה. גלעד וטורי ז"ל

ואז הגיעה ההמתנה - 24 שעות, כדי לבדוק אם אולי יהיה אות חיים, מצמוץ, משהו. ישבנו שם, בחדר ההמתנה בטיפול נמרץ, והאנשים סביבנו עטפו, חיבקו, קראו תהלים, חיפשו מקרים דומים באינטרנט, חיפשו ניסים. "דברו איתו", הם אמרו. "הוא שומע, הוא כאן". אז דיברנו, אבל אני בתוך תוכי ידעתי שאין לי ילד, שאף אחד לא שומע את המילים ושנס לא יקרה כאן.

עוד סיפורים:

16 שנה אחרי: הפיגוע בדולפינריום שחיבר את אירה לישראל

11 נופלים, בלי לוויות או שבעה. התמודדות עם שכול

באמצע הלילה, בסופו של יום מתיש של המתנה, נכנסתי לחדרו של גלעד וראיתי את דינה, האחות המטפלת בגלעד, מכוונת את המכשירים ומחליפה לו את האינפוזיה. שאלתי אותה "דינה, כבר קרה המצמוץ הזה שאנחנו מחכים לו? קיבלתם כבר סימן חיים מגלעד?". "חמודה שלי", ענתה דינה, אני זוכרת את המילים המדויקות שלה, "זה לא יקרה". והיא הביטה, חיבקה, הכילה, ואני? כל כך ידעתי, וכל כך לא הופתעתי. גלעד לא יקום יותר.

"שבי רגע, מיקי, הרופא רוצה להגיד לך משהו"

אחרי 24 שעות כולם התכנסו בחדרו של הרופא חוץ ממני. אני נשארתי בחוץ , ידעתי שאין לי מה לשמוע. כשיצאו משם אמרו לי שעכשיו מחכים עוד 24 שעות. במצב כזה מתכנסת ועדה בלתי תלויה כדי להחליט אם מדובר במוות מוחי או לא. אז חיכינו. וגם היממה הזו עברה, ושוב כינסו את כולם בחדר, ושוב לא הצטרפתי. ואז גיסי ניגש אליי ואמר שבני, הילדים והרופא קוראים לי וצריכים לדבר איתי. וכשצעדתי לחדר כבר הבנתי. פתאום ידעתי מה עומדים לשאול אותי וידעתי גם שאני עושה את זה, ללא היסוס. ונכנסתי ואמרתי כן. ואז בני אמר לי "שבי רגע, מיקי, הרופא רוצה להגיד לך משהו".

גלעד לא יקום יותר. עם חברתו עמית

"מיכל, הוועדה קבעה כי לגלעד יש מוות מוחי", אמר הדוקטור. "בתוך ארבעה ימים צפוי גופו לקרוס עד שליבו יפסיק לפעול. מבחינת מדינת ישראל, גלעד נפטר. רצינו שתשקלו תרומת איברים".

-"אמרתי לכם בסדר", עניתי בכעס.

-"חכי רגע, מיקי, אני מפחד", זעק בני.

ואז הוא ביקש מכולם לצאת ולהשאיר אותנו לבד לרגע. שם, מרוסקים זה בזרועותיו של זה, שאלתי אותו אם יש בו אמונה של 0.00001% שגלעד ייצא מזה, יחזיק מעמד ויחיה.

-לא", אמר בני, "אני יודע שלא".

-"אז בוא נהיה אגואיסטים ונשאיר את הלב של גלעד פועם, והריאות נושמות והכליות והלבלב יתפקדו ואפילו העיניים יראו". 

בני הסכים מיד. לאחר חמש דקות התכנסנו שוב בחדר הרופא ושיתפתי את יהונתן ותומר בהחלטה שלנו. הם, כמובן, הסכימו איתנו. וכאן הכול נגמר. אבל כאן הכול התחיל עבור אחרים, כי גלעד הציל את חייהם של לא פחות משישה אנשים, ושני צעירים זכו לקבל את מאור עיניהם.

חותמים עכשיו:

לחתימה על כרטיס אדי מקוון - לחצו כאן

ושוב הכול קרס

השנה שחלפה מאז הייתה נוראית. היינו כמתים נושמים. האנשים לא עזבו אותנו לרגע. אצלנו לא קרה מה שרבים מספרים שקורה במצבים דומים - כשהבית מתרוקן ואנשים מעדיפים להיעלם. עד היום לא עוזבים אותנו אם אנחנו רק רומזים.

בוחרת בחיים. מיכל וטורי

ואז, מעט אחרי יום השנה ללכתו של גלעד, שוב הכול קרס. בני, חברי אהובי ב-26 השנים האחרונות, ביקש לוותר עלינו. ביקש לעזוב את הבית ולסלק מעליו כל דבר שיזכיר לו את מה שחסר בחייו. אני זוכרת שהתחושות היו כמו של טביעה בים, בתוך גל צונאמי גדול שלקח לי את כל האוויר, ושאלה אחת חזרה וניקרה שוב ושוב - למה.

אני הרגשתי שדווקא בתוך האבל הגדול הכי נכון זה הביחד. להיות שם עבור השני. והרגשנו מבולבלים, עצובים וכואבים. ופגשנו את יעל - יועצת זוגית שהראתה לנו מחדש את הדרך ולימדה אותנו לאט ובזהירות להיזכר כמה אהבה, כבוד וחברות אנחנו רוחשים זה לזה. ולמדנו שוב לצעוד ביחד ולגשש אל החיים בחזרה.

חיה בשביל שניים

אז גמלה ההחלטה בלבי - לבחור בחיים וליהנות מהם. על אף הכאב ולצד האובדן. פעם הייתי אומרת שאין סיכוי שמשהו יגרום לי באמת, אבל באמת ליהנות. פעם הייתי אומרת שאין סיכוי שאחווה שוב אושר. אושר הוא תחושה עגולה ושלמה, ואני לעולם לא אהיה יותר שלמה. אבל היום אני מזהה רגעים אמיתיים של אושר בחיי.

היום אני חייה בשביל שניים. נכון שאישה בהיריון אוכלת בשביל שניים? אז אני חיה עבורי ועבור בני גלעד. אני מאמנת אנשים לחיים טובים יותר, אני יועצת זוגית שמלמדת ליהנות מהזוגיות והביחד, מלמדת אנשים לבחור בחיים ובחלק הטוב שבהם, כי אני מאמינה בזה בלב שלם וחיה את זה למרות - ואולי בזכות האובדן.

גלעד לימד אותי כמה טוב יש באנשים ולימד אותי דרך מותו לבחור בצד הנכון של החיים. אני מגשימה שאיפות של שניים - אוהבת בשביל שניים, צוחקת בשביל שניים, נהנית ומתרגשת מחתונות ולידות ומהרגעים המדהימים עם ילדיי החיים.

יחד אנחנו חוגגים לגלעד כל שנה יום הולדת ומזכירים אותו בכל רגע אפשרי, צוחקים על שטויות שעשה בילדותו ונזכרים בגעגוע ברגעים אחרים איתו.

אם אני מצאתי את הדרך למעלה, למרות שהייתי בתחתית ובשאול, אז כל אחד יכול. מי כמוני יודע שהחיים לא פשוטים ומזמנים לנו הרבה מאוד נפילות ומהמורות, אבל מהמהמורות החלקלקות ביותר והנפילות הכואבות ביותר אפשר גם לצמוח.