הוא הולך להיפרד ממני. בבקשה תצילי אותי
אני מתבוננת בה בתדהמה. בשנתיים שאנחנו נפגשות הדרמה הזו חוזרת על עצמה מדי שבוע מחדש. ואני שואלת עצמי, איך היא לא מבינה? איך היא לא רואה שזה דפוס של יחסים מתעללים? ולמה היא נשארת שם בכלל, במקום המייסר הזה? למה היא לא קמה ונסה על נפשה?
"הפעם הוא באמת נפרד ממני", אומרת לי אישה באמצע שנות ה-40 לחייה. "הפעם אני בטוחה שזהו, זה נגמר. ואני מפורקת, לא יודעת מה לעשות. איך לגרום לו לחזור בו מהעניין? בבקשה תגידי לי מה לעשות. לדבר איתו? להיות נחמדה אליו? תצילי אותי!" היא אישה אינטליגנטית, מטופחת למשעי, לבושה במיטב האופנה. מתגוררת במקום "הנכון", נשואה לאיש אמיד שמבוגר ממנה בעשרים שנה וחיה חיים מעושרים של חוג הסילון.
אני מתבוננת בה בתדהמה. בשנתיים שאנחנו נפגשות הדרמה הזו חוזרת על עצמה כל שבוע, כמעט כמו שעון שווייצרי. אותו טקסט בווריאציות קלות. ואני שואלת עצמי, איך היא לא מבינה? איך היא לא רואה שזה דפוס של יחסים שחוזר על עצמו במתכונת ידועה מראש ועם סוף ידוע מראש? ובעיקר - למה היא נשארת שם בכלל, במקום המייסר הזה? למה היא לא קמה ונסה על נפשה? מה מחזיק אותה בקשר הזה?
אז זהו, שהיא מבינה ולא מבינה. היא יודעת שיש פה קשר של התעללות, יחסי קורבן-מקרבן, שמתנועעים בריקוד אכזרי אין-סופי. היא מודעת לכך שהיא סובלת, שהוא מחרב את חייה, שיש משהו חולני ביחסים האלה. שאלמלא הייתה נשואה לו, הייתה יכולה לעשות משהו משמעותי עם חייה. האמת היא שיש לה מקצוע, אבל הוא רוקן אותה מתוכן וכרגע היא אבודה. בכל פעם מחדש הוא מאיים שיזרוק אותה, מקלל ומתבטא בבוטות, לפעמים אפילו מכה אותה. היא פוחדת ממנו. פוחדת מהאלימות שלו, הפיזית והמילולית. שתיהן מותירות אותה מצולקת עד זוב דם, והיא מרגישה דרוסה, משומשת כמו מטלית רצפה.
אולי הפעם הוא ישתנה?
ב-15 השנים שהם ביחד היא איבדה כל שארית של צלם אנוש או תחושת ערך עצמי, אם הייתה לה בכלל אחת כזאת. כרגע היא לא סומכת על עצמה בכלום. ברגעים של שפיות היא מתפללת שישחרר אותה מהשבי שכפה עליה ושהיא תמצא בנפשה את העוז לקום וללכת. אבל אז הוא חוזר בו, מתנצל, כורע ברך ומספר לה כמה הוא אוהב אותה. כמה רכות יש בו פתאום. בדרך כלל הוא גם יביא לה מתנה קטנה כדי לפייס אותה.
ואז היא אומרת לעצמה שאולי בכל זאת, אולי הפעם הוא ישתנה. הרי הוא מבטיח שהפעם הוא באמת מתכוון להשתנות, וכל זאת רק כדי להתרסק כמה ימים או שעות לאחר מכן כשהוא מטיח בה "שרמוטה, זונה, אני אהרוג אותך. מחר אני פותח תיק ברבנות". זה מבלבל ומפחיד בכל פעם מחדש, ולצערי יש יותר מדי סיפורים כאלה. כמובן שכל סיפור והייחודיות שלו, אבל יש ביניהם הרבה קווי דמיון. לרוב הם מוסתרים, ואיש אינו יודע על הנעשה חוץ מבני הזוג עצמם. יש יותר מדי נשים שצריכות לדווח על כל צעד שהן עושות במהלך היום, ואם הן מאחרות בכמה דקות, הן מועמדות למשפט שדה - ומסיימות עם פנס בעין במקרה הטוב. אז מה מחזיק את הנשים האלו בתופת החונקת הזו?
הרבה דברים. ראשית, ישנה הבושה - מה יגידו אם ידעו? לכאורה הכול ורוד, החיים מתנהלים כסדרם. יוצאים, מבלים, וקשה לפרוץ את חומת הבושה שהיא מכשול גדול. יש אנשים שמתים, מילולית, בגלל הבושה. רק שלא ידעו. לחשוף את חולשתנו זה אחד הדברים המאיימים ביותר עבורנו. נחוצה סביבה שיודעת לתת ביטחון ושאינה שיפוטית כדי שהסודות יתחילו לצאת לאור. יש גם משהו בזה שעד שאנחנו לא משתפים אחרים, אנחנו כאילו לא מודים בפני עצמנו שהדברים כל כך גרועים, ושהמציאות שאנו חיים בה היא למעשה מסוכנת ובלתי אפשרית.
ישנו גם הפחד. הפחד ממנו וממה שהוא יעשה לי אם אקום ואלך. יש מקרים שבהם בן הזוג אלים באופן שמסכן חיים ממש. קנאתו החולנית והרכושנות שלו אובססיביות, והוא אינו יכול לספוג שום פשרה. אך למרות כוחו, לכאורה, הוא תלוי רגשית בקורבן שלו, ואם תעזוב אותו, הוא לא יוכל להמשיך לחיות בלי נקמה נוראית. אלו מקרים סבוכים מאוד שקשה לחלץ בהם את הקורבן, כי לפחד בהחלט יש אחיזה במציאות.
ויש עוד פחד, שקשה מאוד להפריד אותו מהפחד הראשון - זהו הפחד להישאר לבד. אלו נשים שהשהות במחיצתו של גבר חזק ואמיד נותנת להן ביטחון. הן הפכו להיות שבויות ולא פיתחו חיים או עיסוק משלהן. הן אינן עצמאיות מספיק כלכלית ובעיקר חסרות ביטחון לחיות לבד, להיות עם עצמן ולדאוג לעצמן. בתסריטים שהן מדמיינות הן תוהות מה גרוע יותר - להיות איתו בחיים הקשים האלה, שיש בהם ביטחון לכאורה, או לחיות לבד, ללא הגנה וללא יכולת להתמצא בחיים. לא פעם אלו נשים שמרגישות כמו ילדות קטנות, חשופות וחסרות אונים. גם כאן קשה להפריד את התחושות הפנימיות מהידיעה שבמקרה של פרידה בן הזוג יעשה הכול, אבל הכול, כדי להותיר אותן חסרות כול.
וישנה הסיבה העמוקה ביותר, שקשורה בכך שאלו נשים שאף פעם לא חוו אהבה אמיתית. הן גדלו בבית שדחה אותן, התעמר בהן או התעלם מהן לחלוטין. בית שלא ספר אותן. אלו נשים שאיש לא האמין שמשהו טוב יצא מהן. זהו בית שריסק את הדימוי העצמי שלהן עד למצב שבו הן לא האמינו שהן ראויות למשהו טוב באמת. נישואים, לא פעם, הם דרך לברוח מהבית שהיה מקום קשה בפני עצמו. לעיתים הן מאוהבות באמת, ולפחות בהתחלה נדמה להן שזוהי אהבה אמיתית. פירורי האהבה שלהם הן זוכות מעת לעת, ברגעי הפיוס בעיקר, מתחזקים את גחלת הפנטזיה שהנה, יש להן אהבה, ואולי אם הן ידעו לעשות את הדברים הנכונים - הן ישיגו אותה.
אז איך יוצאים מהביצה הטובענית הזו? קודם כול מבינים שאהבה היא משהו שאין צורך לעבוד קשה כדי להיות ראויים לה. אהבה שיש בה מידה של קבלה היא הבסיס לכל קשר. אישה שאינה חשה כך צריכה לבנות קודם כול את ביטחונה העצמי, לחזור לדעת שהיא אדם ראוי ושיחסים משפילים הם לא משהו שהיא או מישהו אחר בעולם צריכים להסכים להם. אלו יחסים שצריך ללכת מהם, כי כל שהות נוספת בקשר כזה רק מחלישה ומסכנת אותנו.
ודבר נוסף: אישה כזו צריכה לבנות לעצמה עיסוק כלכלי יציב שיאפשר לה לעמוד על רגליה. כל זה לוקח זמן. זו צריכה להיות תכנית לטווח הארוך כי כשבורחים מהבית באימפולסיביות, חוזרים אליו באותה מהירות - רק עם הזנב בין הרגליים. זה משהו שצריך להשקיע בו מחשבה. צריך לחסוך לעת צרה, וגם כדי שאפשר יהיה לשלם לעו״ד שידע לפעול בנחישות ובתחכום במידת הצורך.
בהצלחה!
ענת פרי היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית
