"חשבתי שאני שולחת את בתי למקום בטוח"
כשמיכל ארד שלחה את בתה לקייטנה, לא היה לה מושג מה באמת קורה שם. אחרי שההורים החליטו להתקין מכשירי הקלטה התבהרה התמונה. "הילדה שלי ספגה בכל יום צעקות ואני לא ידעתי. פשוט נקרע לי הלב - איך לא שמתי לב?"
לפרויקט המלא - "לא משחק ילדים"
"אני מרגישה אותם בבוקר כשאני מתעוררת, בצהריים כשאני אוכלת ובערב רגע לפני שאני מתקלחת - רגשות אשם", מספרת מיכל ארד, אימא לשלושה ילדים, ששלחה את בתה לקייטנה ולא הבינה מדוע היא לא מתנהגת כרגיל.
"בשבוע הראשון של הקייטנה הילדים התנהגו מוזר בבית, לא רצו ללכת לקייטנה", היא מספרת. "אחת הילדות שיחקה בבובה בבית והשתמשה במילים וקללות שלא הכירה, וכל זה העלה את חשדם של ההורים. חשבנו שאולי זה פשוט קשיי הסתגלות לצוות חדש, אבל לא היינו רגועים והחלטנו לשים מכשירי הקלטה בגן".
ההורים שמעו צעקות וכעסים, בעיקר התנהגות קשה של הצוות עם הילדים, וכמובן פעלו באותו רגע כדי למנוע מקרים דומים בעתיד. "כל בוקר שלחתי את הבת שלי לקייטנה שבה הסייעות צורחות על הילדים, מאיימות עליהם ומפחידות אותם. הילדה שלי, היקרה לי מכול, ספגה בכל יום צעקות וצרחות, ואני לא ראיתי", אומרת ארד. "חשבתי שאני שולחת אותה למקום בטוח, לא ידעתי את הסיפור האמיתי. פשוט נקרע לי הלב - איך לא שמתי לב? רגשי האשם ממלאים אותי. הם מתגבשים לגוש כבד בגרון, יורדים בצורת מועקה אל הלב ובסוף מתיישבים ככיווץ בסרעפת.
"אני מרפה. אין לי שליטה על הכול. באותו הרגע אני מחליטה לחבק את הילדה שלי והילדה שבי, זאת אני ולפעמים אני טועה. במקום להיות אשמה אני בוחרת להיות שלמה ולתת לילדה שלי אהבה".
לפנייה לכתב/ת 
