הצדיק את האמון / בלוג ה-NBA
כשדן גילברט מינה את קובי אלטמן לתפקיד הג'נרל מנג'ר של קליבלנד הוא היה גאה כמו שמעולם לא היה. אחרי הטרייד המבריק ששלח את קיירי ארווינג לבוסטון בתמורה לאייזאה תומאס (והפך את סגנית האלופה לאחת המנצחות הגדולות של הקיץ), אפשר להבין למה
בסוף יולי ערך הג'נרל מנג'ר החדש של קליבלנד, קובי אלטמן, את ההופעה הפומבית הראשונה שלו בתפקיד. לא הרבה היה ידוע אז לגבי התוכניות שלו להמשך הקיץ, מלבד העובדה שהוא מקבל את המפתחות למכונית בעיצומו של קיץ שחור עבור הקאבס.
הפרסומים על בקשות העזיבה של קיירי ארווינג עוררו מהומה מובנית והגבירו את חוסר הוודאות שהיה ממילא לגבי העתיד המעורפל של לברון ג'יימס. קליבלנד איבדה קשר עין עם שני שחקנים שהוזכרו כמועמדים להגיע אליה, ג'ימי באטלר ופול ג'ורג', והסתפקה במניות קרות כמו דרק רוז וג'ף גרין או בפירורים כמו חוסה קלדרון וסדי אוסמן.
רצף ההתרחשויות הזה הפך את הכניסה של אלטמן לנעליים הגדולות של דייויד גריפין לאירוע תחת לחץ, במקום לצפירת הרגעה. על אלטמן, דווקא עליו מכולם, הוטלה האחריות הכבדה והמידית להרגיע את הגזרה.
את הבעלים דן גילברט זה לא היה מלחיץ כמו שזה נשמע. הוא הרי מכיר מקרוב את ריטואל ההחלפה של הג'נרל מנג'רים שלו באוהיו. מאז שהשתלט על המועדון ב-2005 עברו תחתיו ארבעה כאלה. אלטמן זכה לכבוד להיות החמישי, ונכנס לסיטואציה מורכבת וסבוכה שכללה כוכב שרוצה לעזוב וסופרסטאר שני ש"מאיים" לעזוב בקיץ הבא, גם אם לא בקולו או בציוציו.
האלמוניות היחסית של חתן השמחה בנוף הספורטיבי לא מנעה מגילברט להפליג בשבחים עליו, ולעשות זאת בביטחון מופגן. "אני גאה כמו שמעולם לא הייתי כשמיניתי ג'נרל מנג'ר", אמר אז, "מעולם לא הרגשתי טוב כל כך". אלטמן המוחמא בן ה-34, יהודי ובעל עבר של שלוש שנים בתחום הנדל"ן, לא היסס לספק בשיא הסערה התקשורתית הצהרה מחייבת לגבי ארווינג: "הוא ממשיך להיות חלק מרכזי ממה שאנחנו וממה שאנחנו עושים". הנינוחות שהייתה באמירות שלהם כמעט השכיחה את הצרות.
ואולי הייתה סיבה לגילברט להיות כל כך בטוח בעצמו. לאלטמן אמנם חסרה ההילה של צ'ונסי בילאפס (שדחה את ההצעה לקבל את המשרה) או הניסיון הניהולי של גריפין, אבל הוא עדיין בן המקום, אחד משלהם. מ-2012 הוא חלק אינטגרלי מהמערכת של הקאבס, כזה שהתקדם בסולם הדרגות עד שהגיע למשרת החלומות שלו. באופן בלתי צפוי לחלוטין, גם הצעד המשמעותי הראשון בו נקט עם הטייטל המחייב החדש היה לא פחות מחלומי.
המנצח האמיתי
השוואה יבשה בין הסחורה הדלה שקליבלנד ייבאה הקיץ לזו של האלופה גולדן סטייט לא באמת יכולה להסביר את חוסר השקט שאפף את הקאבס בפגרה העגומה שלהם, לפחות עד הלילה שבין שלישי לרביעי והטרייד הענק שהוציא את ה-NBA מתרדמת הקיץ העמוקה שנכנסה אליה.
הווריורס התחזקו בקצוות עם ניק יאנג, ג'ורדן בל ועומרי כספי, הסגנית שלהם שמה פלסטרים על המקומות הרגישים עם קלדרון, רוז, אוסמן וגרין, אבל כאן נגמר הדימיון בין שתי האימפריות ששלטו בליגה ללא עוררין בשלוש השנים האחרונות והתחיל הדיכאון מהמחשבה על המפגש הבא ביניהן בגמר.
עכשיו הדיכאון מאחורינו, אולי כי פתאום בכלל לא בטוח שהן ייפגשו בגמר. סביב שאלת מיליון הדולר מי המנצח האמיתי של דיל השנה ב-NBA אין עדיין קונצנזוס גם בבוקר שאחרי, אולי כי באמת מדובר בטרייד קלאסי של WIN-WIN. יש רק משהו אחד קטן שצריך לזכור לגבי שני הצדדים: גם לפני הטרייד הזה, מצבה של בוסטון היה מעודד מאי פעם. אחריו, מצבה המדאיג של קליבלנד השתנה דרמטית.
לכן קל יותר לקבוע מי המנצח העיקרי בעסקה המדהימה הזאת מבין כל המעורבים בה, עסקה שמכניסה שחקן שנבחר ראשון בדראפט 2011 ושחקן שנבחר במקום ה-60 (וגם שני אולסטארים שאוהבים את הכדור כמעט כמו שאוהבים את עצמם) לתוך בלנדר, ומוציאה אותם ממנו לתוך סיטואציות שונות. בזכות אלטמן, הפכה קליבלנד מאחת המפסידות הבולטות של הפגרה לאחת מחמש המנצחות שלה. בזכות ההחלטה שקיבל, הוא עצמו הפך הרבה לפני תחילת העונה לזה שיכול לשנות את העתיד הקרוב של המועדון, ואולי לא רק את הקרוב.
הדכדוך שעטף את הקאבס התפוגג, וזאת לכשעצמה בשורה חשובה. הפסיביות והקיפאון חלפו, ופינו את מקומם למציאת אלטרנטיבה מתאימה ממש בדקה ה-90. קליבלנד אולי חיזקה על הדרך יריבה ישירה על המקום בגמר ה-NBA, ופתאום גם הגמר הזה לא מובטח לה (שלא לדבר על זכייה באליפות), אבל הצעד שעשתה היא הטוב ביותר שהיה לה בשרוול בנקודת הזמן הנוכחית. במצב לא פשוט, היא לקחה את גורלה בידיה.
עד אתמול הדשדוש שלה התחלק לשלוש זירות - העזיבה של גריפין, קולות העזיבה המתגברים של ארווינג, המסתוריות סביב לברון ומה שביניהם. גריפין היה שם יותר מפעם אחת כדי לוודא שקליבלנד לא נשארת מאחור ויודעת להגיב, בין היתר עם הטריידים שהביא לקבוצה את ג'יי.אר סמית', טימופיי מוזגוב ואימאן שאמפרט בתקופת דייויד בלאט והעונה עם צירופם תוך כדי תנועה של אנדרו בוגוט, דרק וויליאמס ודרון וויליאמס. לברון אהב אותו, חילופי המאמנים הדרמטיים בינואר 2016 העמידו באותו בפני גל עצום של ביקורות, דרשו ממנו אומץ ובסוף גם קנו לו הערכה, אבל זה לא הספיק לו כדי לקבל את המשך האשראי מגילברט.
בלעדיו היה קשה לראות איך קליבלנד מחשבת מסלול מחדש בתוך קיץ משוגע, אבל דווקא כשהגיעה רגיעה אלטמן גילה איפוק, מנהיגות וחכמה עם צעד אחד אחרון שמשנה הכל. ההמתנה השתלמה מעל ומעבר לציפיות. עכשיו התלות בגריפין היא היסטוריה, וכאב הראש שיצר ארווינג לא רלוונטי. החשש שקליבלנד לא תקבל עליו תמורה איכותית מספיק נעלם, וכנראה שאי אפשר היה לגרום לו להישאר ולחיות עם זה בשלום. במצב כזה, שבו קשה היה להחזיר את המצב לקדמותו, הנוסחה שאלטמן רקח נראית אידיאלית מכל הכיוונים.
דם חדש למערכת
עד כמה ליל הטרייד המסעיר הזה יכול להיות מכונן? אם כל החלקים בפאזל החדש של קליבלנד יתחברו הוא עוד עשוי למנוע את תסריט הנטישה האפוקליפטי של לברון בקיץ 2018. זה "אם" די גדול, אבל גם התוצאה של ה"אם" הזה היא בעלת משמעות כבדה. הכל מתחיל בשיתוף הפעולה בין לברון לאייזיאה תומאס, שמגיע עם עונה אחת בחוזה זול שיעלה לקליבלנד גרושים - קצת יותר משישה מיליון דולר.
למרות הסיום החלש והמאכזב, הפלייאוף הטרגי והפציעה האחרונה, הוא הוכיח העונה לא רק לב גדול אלא גם יכולת להיכנס בדיוק לתפקיד שחקן הקלאץ' שארווינג היה. בכל מה שקשור לאחריות במאני טיים וזריקות אחרונות, לקליבלנד אין מה לדאוג. מה יהיה אחרי העונה הזאת ואם תומאס ידרוש חוזה מקסימום – זאת כבר שאלה לעוד כמה חודשים. כרגע מדובר בהרבה יותר מתחליף הולם עבור ארווינג, והוא מביא יחד איתו עוד כמה בונוסים מעולים.
ג'יי קראודר לא רק עשה קפיצת מדרגה אדירה בשנתיים האחרונות בהתקפה - הוא השחקן שההגנה של קליבלנד, מהפריכות והלא אגרסיביות בליגה בעונה החולפת, הייתה צריכה בהתמודדות מול הארסנל של גולדן סטייט. אנטה ז'יז'יץ' לא רק יכול להוריד מהנטל הכבד על טריסטן תומפסון התשוש, אלא באופן כללי להרחיב את מאגר הכישרונות שלה לשנים הבאות. בחירת הדראפט ב-2018 שקליבלנד קיבלה היא מצרך יקר במיוחד שתחזק עוד יותר את המאגר הזה.
באופן כללי הקבוצה מזרימה דם חדש למנגנון שגילה בעונה שעברה סימנים של עייפות החומר, ומקבלת בחבילה אחת איזון נכון בין שחקנים ותיקים שמכירים אחד את השני טוב (קראודר ותומאס) וכוחות צעירים, עכשוויים או עתידיים. זה עונה עבורה גם על הצורך לחשוב על היום שאחרי לברון וגם על הצורך להישאר במאבק הלוהט שצפוי עליו בקיץ הבא, והמילה האחרונה בו עשויה להיות דוויין ווייד. אם באותה הזדמנות היא מצליחה לחסוך כסף ולשלם פחות מס מותרות (ו-29.1 מיליון דולר זה חתיכת סכום), אין ספק שמדובר בהישג אדיר עבור גילברט, ויותר מכל בניצחון המובהק והראשון של הג'נרל מנג'ר החדש שלו.
לפנייה לכתב/ת 
