בגיל 23, עם שיתוק מוחין - רוני מככבת בסקווש
כשרוני קסטן נולדה עם שיתוק מוחין, אף אחד לא העלה בדעתו שתהפוך להיות שחקנית סקווש מקצועית, אך היא ניצחה את כל התחזיות והוכיחה לכולם שעם כוח רצון אין דבר שאינו אפשרי. כיום, לאחר שקטפה שלל ניצחונות ותארים, היא מתכננת את הצעד הבא שלה: לטעת את האמונה בילדים בעלי מוגבלויות, שממש כמוה - גם הם יכולים
צפו ברוני כובשת עוד אימון:
רוני קסטן משחקת סקווש - מסתערת על הכדור בכל ספרינט וחובטת בעוצמה. היכולות המקצועיות שלה גבוהות, לא סתם היא מלהטטת ככה בין הכדורים, ובטח שאת המקום השלישי באליפות הארץ היא לא קיבלה בחסד. כאשר מסתכלים עליה בפעולה, אי אפשר להטיל ספק בכישורי המשחק שלה – וכנראה לכן מפתיע שהספורטאית בת ה-23 ממכבים-רעות היא מעט שונה.
כתבות נוספות:
למרות שיתוק המוחין - שרון התגייס לצה"ל: "אני בחלום"
פיתוח ישראלי: האפליקציה שמאפשרת לחולי שיתוק מוחין לדבר
"כשבני אובחן בשיתוק מוחין, חשתי הקלה"
יום אחד בלבד לאחר שנולדה, עקב בעיות נשימה שהופיעו, התבשרו הוריה של רוני שלביתם יש שיתוק מוחין (CP) ושהיא סובלת מפגיעה מוטורית בפלג גופה השמאלי. לאחר בדיקות רבות ושהייה של יותר מחודש בטיפול נמרץ עדכנו הרופאים את ההורים כי בעתיד צפויות לבתם בעיות במוטוריקה ובמערכת שיווי המשקל. ההורים חיפשו מסגרות ספורטיביות ראויות שיסייעו לה לפתח מיומנויות להתמודד עם המצב – וכך בגיל 8 פגשה לראשונה רוני הקטנה את ספורט הסקווש.
למנף את המוגבלות לניצחון
"נראה לי שאימא שלי פשוט חיבבה את שני המאמנים", היא אומרת ומגניבה צחקוק כאשר נשאלת למה דווקא סקווש. כמו כל ההתחלות באשר הן – גם המפגש הראשוני שלה עם הספורט המהיר לא היה קל.
"היה לי מאוד קשה בהתחלה. הייתי מחזיקה ביד אחת את המחבט ואיכשהו מעיפה את הכדור ואיכשהו חובטת. גם שינויי הכיוון המהירים ברגליים העמיסו קושי", היא נזכרת.
אך היא לא ויתרה. מהר מאוד הבינה שהיא מתאהבת במשחק וכבר בגיל 13 הצטרפה לנבחרת ישראל לנשים וטסה לתחרויות בחו"ל. הילדה הקטנה בגרה והפכה להיות שחקנית סקווש מקצועית, השתתפה במכביה שלוש פעמים ואף זכתה במקום הראשון באליפות הארץ. הישג מרשים ביותר, גם לולא הייתה בעיה רפואית.
בשיחתנו היא ממהרת להכריז כי מאז ומעולם התייחסו אליה בענף ובתחרויות כאל מתמודדת ראויה ושווה. "אין דבר כזה 'סקווש נכים', בישראל לפחות", היא אומרת, "תמיד שיחקתי עם אנשים נורמטיביים. לא הרשיתי אחרת. הייתי כמו כולם, עשיתי כמו כולם – ולא ויתרו לי. להפך, היה לי דווקא קושי כי הייתי צריכה להוכיח את עצמי יותר ממישהו אחר. אף פעם לא אמרו לי 'תעשי פחות ספרינט כי יש לך בעיה'".
היא מספרת שהקושי האמיתי היה ההבנה שלעולם לא תוכל למצות את מלוא הפוטנציאל שלה בספורט עקב מצבה הרפואי. "הרגשתי שאלמלא הבעיה - הייתי יכולה להגיע רחוק יותר, אבל אין מה לעשות. היום אני מנצחת בנות נורמטיביות לגמרי שלא מוותרות לי בכלל, ואני הכי גאה בעצמי".
המטרה: ללמד אחרים לא לוותר
לאחר שסיימה קורס מאמני סקווש בווינגייט, העתיד היה לה ברור מתמיד: היא תשתמש ביכולות הספורטיביות שלה על מנת לעזור לילדים בעלי מוגבלויות כמוה בתחום החינוך המיוחד. בשבע השנים האחרונות היא מעבירה אימונים אישיים לילדים, והיא מדורגת במקום השלישי בארץ לנשים. במכביה האחרונה - הביאה עם קבוצת הנשים מדליית זהב.
אך כל אלה עדיין לא הספיקו לה להגשים את מטרתה. על ספסל הלימודים היא בוודאי שלא תכננה לפסוח, עם כל הקושי בדבר. "ה-CP לא משפיע עליי ביום-יום, אני עושה הכול באופן עצמאי ואפילו עוברת עוד מעט לגור בדירה משלי. הבעיה היא יותר בלימודים, כלומר בזיכרון", היא מסבירה. "תמיד הייתה לי מורה פרטית, לא יכולתי ללמוד לבד. כשיש בעיה כזו מאוד קשה לשבת וללמוד. תואר בשבילי זה החלום, מה שנקרא".
רוני חיפשה מוסד לימודים שיאפשר לה להגשים את מטרתה. בשבוע שעבר סיימה לימודי הכשרה למדריכי חינוך ושיקום בשילוב ספורט בתוכנית "מרופין לקריירה" - תוכנית הכשרה מקצועית והשמה לעבודה עבור סטודנטים עם לקויות למידה במכללה הטכנולוגית רופין. "הייתי חייבת את העזרה הזו", היא מסבירה, "שם למדתי בעצם איך לקבל מיומנויות למידה. מאוד עזרו ותמכו".
מפה היא רק ממשיכה לטפס למעלה. בימים אלו היא מסיימת את עבודתה כסייעת קרקע לנכים באל על ובשבוע הבא כבר תתחיל בעבודה חדשה כסייעת של ילדים אוטיסטים בבית ספר במודיעין. "נותנים לי זמן לעבוד איתם באמצעות ספורט. שינוי חדש לגמרי", היא אומרת בהתרגשות.
כמובן שהסקווש עדיין שם, חולק מקום יחד עם השאיפות המקצועיות הבלתי מתפשרות שלה. "עכשיו זה יותר בשביל הכיף. אני משחקת לפחות פעמיים בשבוע עם אנשים ברמה שלי, שיש לי קושי איתם. בעיקרון השאיפה שלי היא שבעוד מספר שנים יהיה לי מקום משלי שבו אוכל לעזור לילדים ונערים עם צרכים מיוחדים על ידי ספורט, לא בהכרח סקווש. אני רוצה להוכיח להם שלא יוותרו בגלל בעיה, בגלל שאמרו להם שהם לא יכולים".
לפנייה לכתב/ת 
