היובל שעבר: ממלחמת הצלה לכיבוש מחפיר

הרשו לי לקחת אתכם למסע בזמן. השנה היא 1984. יצחק שמיר ושמעון פרס עומדים בראש ממשלת אחדות לאומית שזה עתה הוקמה ויצחק רבין מכהן כשר הביטחון. הוא יכהן בתפקיד זה במשך קדנציה וחצי ובמהלכה יעבדו השלושה יחד כדי לוודא שאף פעילות לא חוקית, לרבות הקמת התנחלויות, אינה מתקיימת ביהודה ושומרון.

לאורך כל אותן שש שנים, ובשנתיים וחצי בהן כיהן רבין כראש ממשלה, כיהנתי אני כעוזרו וכחלק מתפקידי היה עליי לפקח על אזורי ההתיישבות. כך שאני יכול לומר בבטחה שבין 1984 ל-1990 ובין 1992 ל-1995 לא הוקמה ביהודה ושומרון התנחלות ולא התקיימה פעילות שחרגה מדרישות החוק הבינלאומי. תקופה זו התאפיינה ביחסים הרמוניים ככל האפשר בין הפרקליטות הצבאית ופרקליטות המדינה. יחד הן שמרו על החוק והסדר ולא אפשרו לאף פורע בשטחים לבסס חוקים עצמאיים ונפרדים מאלו של המדינה. הצבא היה כפוף באופן מוחלט לדרג האזרחי, גם בכל הנוגע לפעולות צבאיות, ונסיונות רבים לביסוס חוקי הלכה נגדעו בעודם באיבם.

כעת בואו נחזור להווה

השנה היא 2017 ואנו מוצאים את עצמנו במצב שבו יש מערכת חוקים אחת למדינת ישראל, ומערכת חוקים שנייה, נפרדת, לשטחים. ההפרדה הזו אינה נובעת מכך ששטחי ההתנחלויות מתנהלים בכפוף לחוק הבינלאומי של שטח כבוש, היא נובעת מכך שמדינת ישראל מפעילה אמות מידה מוסריות שונות בתוך המדינה ומחוצה לה. ההפרדה הזו משרתת מטרות פוליטיות ומשקפת מוסר כפול.

שמעון שבס (משמאל) עם יצחק רבין(צילום: אביגיל עוזי)

ישראל של היום היא מדינה שנשלטת כבר 15 שנה על ידי כוחות לאומניים ואגרסיביים. מדינה שסובלת מהרס מתמשך של מערכת החינוך, התרבות והתשתיות הלאומיות. מדינה לא מוסרית שקיומה מוטל בספק, שהעולם המערבי מסתייג ממנה יותר ויותר.

מה קרה בשלושת העשורים האחרונים? כיצד התרחש השינוי המדאיג הזה? בדיעבד, ניתן לזהות את הניצנים להתדרדרות המוסרית הלאומית כבר בשנות ה-70, עם ההתיישבות באלון מורה אשר אושרה על ידי שר הביטחון דאז שמעון פרס, למרות שהיתה בלתי חוקית. אולם הגרעין המשמעותי יותר ניטע בשנת 1980 עם הקמתה של המחתרת היהודית.

המחתרת היהודית לא הייתה התאגדות של אנשי שוליים קיצוניים, היא הייתה התארגנות של ראשי תנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון, וכללה גם כמה נציגים מרמת הגולן. כל חברי המחתרת היו חובשי כיפה סרוגה וחניכי מרכז הרב בירושלים, מנהיגי הקהילה הציונית הלאומנית בהווה ו/או בעתיד אשר החליטו לקחת את החוק לידיים ולא בחלו באמצעים.

המחתרת תיכננה וביצעה מגוון פעולות אלימות נגד ההנהגה והציבור הפלסטיניים. הם מלכדו את מכוניותיהם של שלושה ראשי ערים פלסטיניים, שניים מהם נפצעו אנושות ונותרו נכים, השלישי ניצל, אך קצין משמר הגבול שניטרל את המטען שיועד לו נפצע קשה אף הוא ואיבד את ראייתו. הם חדרו למכללה האסלאמית בחברון, ירו לכל כיוון והשליכו רימונים אל עבר הסטודנטים. פעולה זו הביאה למותם של שלושה צעירים ולפציעתם של 30. הם ירו טילי לאו, הציתו מכוניות ואוטובוסים, ותכננו לכבוש את הר הבית ולפוצץ את מסגד אל-אקצא.

לבסוף, ב-1984 נתפסו 29 חברי המחתרת במזרח ירושלים בעודם מניחים פצצות וחומרי חבלה כמו אחרוני הפחדנים בחניון האוטובוסים שעמדו להסיע אלפי פועלים פלסטיניים חפים מכל פשע.

15 פושעים מורשעים יוצאים לחופשי

מתוך ה-29 רק 15 נשלחו לכלא, 12 שוחררו תוך שנים ספורות והשלושה הנותרים, שנידונו למאסר עולם, שוחררו אף הם בסוף שנות ה-90.

החנינה שלהם היא בגדר אסון, אחד האסונות הגדולים שפקדו את המדינה. היא מבטאת שבר מוסרי לאומי שלא ניתן לחזור ממנו. אנשים שעברו על חוקי מדינה ומוסר בסיסיים, שלקחו את חייהם של אנשים חפים מפשע ללא היסוס, חזרו לחייהם הנורמטיביים וזכו לחיבוק הממסד והחברה. מאותו רגע החלו בנסיונות חוזרים ונשנים לגמד את השלטון המרכזי, להפוך את בית המשפט העליון לגוף חסר השפעה, ואת השלטון הריבוני לזניח.

כיום רבים מחברי המחתרת לשעבר משרתים בעמדות מפתח בחברה הישראלית, אם בתקשורת, אם בצה"ל ואם בפוליטיקה המוניציפלית והארצית. או במילים אחרות, הטרוריסטים של האתמול הם המנהיגים של היום.

כיצד התרחשה ההשתלטות הפוליטית הזו? איך הפכו מחבלים מורשעים למובילי דעת קהל ולמנהיגיה הלגיטימיים של מדינתנו? על ידי השתלטות על שלושה מוקדי כוח מרכזיים: הפוליטיקה הישראלית, בטחון המדינה והתקשורת. השינוי הזה לא התרחש מעצמו, לא מדובר כאן ברוח הזמן או בהשתלשלות אירועים טבעית אלא בהתנהלות שיטתית רחבה, ארוכת טווח ומחושבת.

רצח רבין כנקודת מפנה עגומה וכואבת

בשנות ה-90 המוקדמות החלה ההסתה שהובילה לרצח יצחק רבין ב-4 בנובמבר 1995. מובילי גל ההסתה האלים היו גם הם חברי הציונות הדתית הלאומנית, חברי המחתרת לשעבר ותלמידיהם. בעקבות הרצח נפסק תהליך השלום ונגדעו תהליכי הסכמי אוסלו. מסע ההסתה הפרובוקטיבי והאלים הצליח.

השתלטות אסטרטגית ולגיטימית על מוסדות המדינה

הדה לגיטימציה של רבין ושל האג'נדה שקידם, גדיעת תהליך השלום וההשתלטות הלאומנית על השלטון בישראל לא התרחשו במקרה. מדובר במהלך שיטתי וארוך טווח שהתנהל הן בחזית הפוליטית והן בחזית הביטחונית.

האסטרטגיה כללה הקמת מכינות קדם צבאיות, כדוגמת מכינת עלי, והצבת השירות הצבאי כמשימה הלכתית. כתוצאה מכך, לאט לאט ובאופן לגיטימי, השתלטה הציונות הדתית הלאומנית על צבא קבע ומשרד הביטחון ואיישה עמדות מפתח רבות.

חברי מחתרת אחרים פנו לפוליטיקה ועודדו נוספים ללכת בעקבותיהם. חלקם הצטרפו לליכוד במטרה להיות חלק ממפלגת השלטון ואחרים הקימו מפלגות חדשות סמוכות למפד"ל כמו מפלגת תקומה למשל. חברים נוספים במחתרת פנו לעסוק בתחום התקשורת, השתלבו באמצעי תקשורת קיימים והקימו גופים חדשים, כמו מקור ראשון וערוץ שבע, דרכם החלו מקדמים את תורתם.

כך, באמצעות מערך רב ערוצי ומחושב זה, הביאה הציונות הדתית הקיצונית לדחיקת הציבור החילוני, המסורתי והציונות ההיסטורית לשולי הפוליטיקה הישראלית והפכה את האג'נדה הלאומנית האגרסיבית לכוח השלט.

ומה עכשיו? מה ניתן לעשות?

המצב הנוכחי הוא לא רק עגום, הוא מסוכן. ישראל, המושתתת על בסיס הומני עמוק ואיתן איבדה את אחיזתה המוסרית. למען הסר ספק, מגמת השינוי האלימה הזו לא נכפתה עלינו. אנחנו אפשרנו לה להתרחש באופן לגיטימי ודמוקרטי. כעת ברור שיש צורך בשינוי מהותי. הגיע הזמן לעשות מעשה.