ביקורת סרט: "פרנץ" - להתאהב במוות
הסרט בבימויו של פרנסואה אוזון מתרחש בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה ומעמיד במרכזו משולש רומנטי ובו דמותו הנוכחת-נפקדת של חייל מת. עם לא מעט קריצות להיצ'קוק, רמיזות הומוסקסואליות וצילום שרובו בשחור-לבן - המלנכוליה הופכת לאסתטית ושובת לב
סרטו של פרנסואה אוזון, "פרנץ" ("Frantz"), קרוי על שמו של חייל גרמני שנהרג במלחמת העולם הראשונה. דמותו האילמת מלווה את העלילה בנוכחות וכזיכרון, ומטעינה את הסרט המצולם ברובו בשחור-לבן יפהפה בנימה של מלנכוליה ותשוקה, ממשית וסימבולית, אל המת.
דמותו הנוכחת-נעדרת של פרנץ הופמייסטר (אנטון פון לוק), בנו של רופא כפרי, רודפת את הסרט ואת גיבוריו: אדריאן (פייר ניניי), חייל צרפתי שהיה מיודד עמו לפני המלחמה, ואנה (פאולה בר), ארוסתו המתגוררת בבית הוריו המתאבלים. שני אלה נפגשים כאשר אדריאן מגיע על מנת להניח פרחים על קברו של פרנץ כשנה לאחר תום המלחמה.
נוכחותו של החייל-לשעבר הצרפתי בעיירה הגרמנית הציורית שבה מתרחשת עלילת הסרט מעוררת טינה לאומנית – הצרפתים נתפסים כמי שאחראים למותם של החיילים הגרמנים במלחמה – אך גם מתח רומנטי, שכן אנה מחוזרת על ידי גבר מקומי מבוגר שכוונותיו זוכות לברכתו של אבי ארוסה המת.
העניינים נעשים טעונים יותר כאשר מתברר שהקשר בין אדריאן ופרנץ היה הדוק יותר מכפי שנדמה בתחילה. קטעי הפלאשבק המייצגים את זיכרונותיו מלפני המלחמה של הצעיר הצרפתי השברירי והנשי למראה מצולמים בצבעים מלאכותיים במתכוון. התנועה בין צרפת וגרמניה ובין צרפתית וגרמנית – אנה דוברת צרפתית ואדריאן שולט בגרמנית – אינה מייצגת רק חציה של גבולות פוליטיים ולאומיים אלא גם את הקשר ההולך ונבנה בין הגבר והאישה הצעירים.
השימוש בצבע מכניס מימד של רכות רומנטית ונוסטלגית אל העולם הקודר בשחור-לבן – הצילום בפילם של פסקל מרטי, אגב כך, אינו לוקה בהתייפייפות ומנייריזם – ומעצב את כמיהתן של שתי הדמויות אל הצעיר המת. מתבקש, על כן, להשוות בין "פרנץ" ו"ורטיגו", סרטו של אלפרד היצ'קוק העוסק באובססיה של גבר מיוסר לאישה מתה, בטשטוש המבהיל בין חיים ומוות, ובזהויות מומצאות מוכפלות (הסרט אפילו כולל מחווה לסרט אחר של היצ'קוק, "האיש שידע יותר מדי" מ-1956).
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע של ynet:
הכפלה, המצאה והסתרה הם מוטיבים המופיעים גם ב"מאהב כפול", סרטו החדש יותר של אוזון המוקרן כאן בימים אלה ("פרנץ" הופק ב-2016), ובדרך זו הופכים שני סרטיו האחרונים עד כה להשתקפות של האחד באחר.
סרטו של אוזון מתבסס בחופשיות על "Broken Lullaby", מלודרמה שביים ארנסט לוביטש בשנת 1932 על פי מחזה מאת מוריס רוסטאן. עלילת הסרט ההוא (שנחשב לאחת מעבודותיו הפחותות של לוביטש) משמשת בסיס לגילוי מפתיע המוביל אל מחציתו השנייה של "פרנץ" (רמז לאותו גילוי ניתן למצוא בשמו של מחזהו המקורי של רוסטאן). הגילוי הזה מרחיק לכאורה את "פרנץ" מההקשר הקווירי שבתוכו פועלים סרטיו של אוזון, אך מתחת לפני השטח, ואולי לא כל כך מתחתיו, נוכחת תשוקה אל הגבר המת שאדריאן ואנה מבקשים לממש זו באמצעות זה.
מימושו והכפלתו של המת באדם החי הוא אלמנט המזכיר את "ורטיגו" (נקודה זו מתחדדת באמצעות החיבה של שני הגברים לנגינה בכינור. אדריאן, למעשה, הוא נגן מקצועי). יתר על כן: סרטו של אוזון עוסק בסוגיות של אשמה, שקר, חרטה ומחילה שהן תוצאה של כל שיח אודות עוולה ומלחמה, ואלה מעניקות ל"פרנץ" אותו מימד מלנכולי-רומנטי שנוכח בסרטו של היצ'קוק מבלי להפוך אותו ליצירה שמתענגת על התוגה, העצב והאובדן שבבסיסה. אחרי הכל, הציור שהיה אהוב על פרנץ הוא "ההתאבדות" של אדואר מאנה התלוי במוזיאון הלובר (עוד סצינה המרפררת לסצינה דומה לה ב"ורטיגו"), המתאר גבר בחולצה לבנה השרוע על מיטתו אחרי שירה בעצמו.
דמויות-מראה וסצינות מוכפלות צצות לכל אורכו של "פרנץ" ומשתלבות היטב בסיפור – ו"פרנץ" הוא קודם כל סרט שסיפורו מצליח לסחוף ולרתק אותנו אליו, לנחש את מהלכיו ולעקוב אחר נפתוליו המלודרמטיים. מבחינה זו, יש בסרט משהו שמזכיר את עבודותיהם של דגלאס סירק ומקס אופולס, שניהם גרמנים במוצאם שעיצבו את תכניה וצורתה של המלודרמה ההוליוודית הקלאסית.
קשה לצפות בסרט המתאר משולש רומנטי (וכן, זה בדיוק מה ש"פרנץ" מתאר), שגיבוריו הם צרפתי, גרמני והאישה שביניהם, מבלי להיזכר ב"ז'יל וג'ים" של
פרנסואה טריפו מ-1962 (לפי ספר מאת אנרי-פייר רושה), שאף הוא התרחש בתקופה המקבילה ובמרכזו שני חברים, ובכן, צרפתי וגרמני, שמנהלים מערכת יחסים עם צעירה צרפתייה משוחררת בגילומה של ז'אן מורו. אבל המחווה הזו ספוגה אצל אוזון בעיסוק בפנטזיה של משיכה גברית באמצעות הגוף הנשי, וברגש מלנכולי שמלווה את המשיכה הזו שמימושה קשור במוות (הדבר מיוצג למשל בסצינה משמעותית בשוחה בזמן המלחמה, ששווה לשים אליה לב בזמן הצפייה בסרט).
"פרנץ" מתאר סיפור אהבה הטרוסקסואלי ועוסק בקשר שלו, שמתקיים במסגרת המלודרמה הקלאסית, לרגישות קווירית. הסרט נבנה בעדינות על יסודות הפנטזיה וההמצאה שחולקים אנה ואדריאן ביחס לחייל-מאהב המת, ומגעו הקטיפתי מלווה באופן אירוני בקור המוות.
